דנג"ץ 4500-23 דנג"ץ 4500-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין (המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופטים א' שטיין וג' כנפי-שטייניץ) שניתן בבג"ץ 3090/22 ביום 29.5.2023 (להלן: פסק הדין), ובו נדחתה עתירת המבקש להורות כי יוגש כתב אישום נגד המשיב 3.

1.כעולה מפסק הדין, בליל 7.11.2014 נכנס כוח משטרתי בניידת לבצע מעצר בכפר כנא. לאחר ביצוע המעצר ובמהלך נסיעת הניידת לביצוע מעצר נוסף, יצא מן הבית בן-דודו של החשוד שנעצר, הוא בנו של המבקש (להלן: המנוח), כשבידו סכין באורך 29 ס"מ, והתקרב אל הדלת הימנית של הניידת, תוך שהוא מכה בעוצמה שלוש פעמים באמצעות הסכין בחלון שמעל הדלת, ובמקביל מנסה לפתוח את דלת הניידת. הניידת עצרה ואחד מן הלוחמים פתח את דלת הניידת וצעק למנוח להתרחק וכן ירה שני כדורים באוויר. בעקבות פתיחת דלת הניידת החל המנוח להכות על החלון שמעל אותה הדלת באמצעות הסכין, ונסוג קמעא. המשיב 3 ולוחם נוסף (להלן: הלוחם הנוסף) יצאו מן הניידת והמשיב 3 ירה לעבר המנוח כדור בודד בעודו מחזיק בסכין בידו. בעקבות הירי המנוח נפל ארצה, ונגרר על ידי הלוחמים אל תוך הניידת, אשר נסעה מן הזירה וחברה בהמשך לאמבולנס. עם הגעתו לבית החולים נפטר המנוח מפצעיו.

2.בעקבות האירוע נפתחה חקירה במחלקה לחקירות שוטרים, היא המשיבה 2 (להלן: מח"ש). ביום 5.5.2015 נמסרה למשפחת המנוח החלטת מנהל מח"ש ופרקליט המדינה בדבר כוונתם לגנוז את תיק החקירה שהתנהל בעניינו של המשיב 3 מחמת חוסר אשמה. נקבע כי הירי שביצע המשיב 3 מקים סייג של הגנה עצמית בהיבט הסובייקטיבי, אם לא ברמה אובייקטיבית, וכי בהתאם לא קם חשד סביר לאשם פלילי מצד המשיב 3 אשר "פעל בדוחק השעה, בסיטואציה מורכבת, וקיבל החלטה מהירה באירוע מתגלגל שנכרך בסכנת חיים, אשר ארך כולו שניות ספורות".

3.המבקש הגיש ערר על ההחלטה לגנוז את תיק החקירה, ולאחר שלא התקבלה החלטה בערר הגיש עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 4845/17; להלן: העתירה הראשונה). בהמשך נדחה הערר לגופו והמבקש תיקן את עתירתו וביקש מן המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע נדחה הערר בעניין סגירת תיק החקירה.

ביום 4.10.2018 ניתן צו על תנאי בעתירה הראשונה (המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים ג' קרא וי' אלרון), המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע נדחה הערר.

4.ביום 18.2.2019 התקיים דיון בעתירה הראשונה בפני השופטים נ' סולברג, ג' קרא וע' גרוסקופף, וביום 28.10.2019 התקבלה העתירה. בית משפט זה קבע בדעת רוב של השופטים גרוסקופף וקרא, כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג, כי יש להעמיד את המשיב 3 לדין פלילי בגין הירי אשר הוביל למות המנוח. בדעת הרוב נקבע כי נפלה שורה של פגמים בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה אשר מלמדים על חוסר סבירות קיצונית בשיקול הדעת. כך, נפסק כי האירוע שבו מצא המנוח את מותו "אינו מקרה פשוט" אלא "מקרה גבולי" בנוגע להפעלת הכוח הקטלני, וכי היועץ המשפטי לממשלה לא נתן די משקל לאינטרס הציבורי בליבון הסוגיה במסגרת הליך שיפוטי פומבי. כמו כן נקבע כי לא ניתן משקל לקשיים שהתעוררו בגרסאות שמסר המשיב 3, אשר לא תאמו את הראיות כפי שאלה הוערכו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. עוד פורטו ליקויים נוספים בנימוקי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ובהן תשתית ראייתית חסרה, ביסוס משפטי "שאינו נהיר די הצורך", ועוד.

השופט סולברג סבר מנגד כי יש לדחות את העתירה מאחר שהמקרה אינו בא בגדר אותם מצבים קיצוניים המצדיקים את התערבות בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות התביעה. הוטעם כי בוצעו פעולות חקירה רבות ולאחריהן ניתנה החלטה מקיפה "מבוססת ומנומקת", המורה על גניזת תיק החקירה. השופט סולברג ציין כי ההחלטה התקבלה לאחר שרשויות התביעה נוכחו, על בסיס מכלול החומרים, כי חל סייג ההגנה העצמית, לכל הפחות בהיבט הסובייקטיבי. כמו כן צוין כי מאחר שמח"ש סברה בזמן אמת כי לא קם חשד לביצוע עבירה פלילית, המשיב 3 לא נחקר באזהרה, ולפיכך ההחלטה להורות על העמדתו לדין פוגעת בזכויותיו.

5.על פסק הדין בעתירה הראשונה הוגשו שתי בקשות לדיון נוסף (דנג"ץ 7491/19 ודנג"ץ 7506/19), וביום 27.4.2020 הוריתי על קיום דיון נוסף שנתחם לשאלה האם ניתן להורות על הגשת כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה.

6.ביום 12.11.2020 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף (השופטים נ' הנדל, ע' פוגלמן, נ' סולברג, ג' קרא וע' גרוסקופף). השופט הנדל, אשר כתב את פסק הדין ציין כי "אכן, הכלל הוא כי על מנת לקיים הליך הוגן נגד נאשם, חובה לחקור אותו תחת אזהרה טרם הגשת כתב אישום נגדו [...] הצדדים כולם הסכימו כי בנסיבות מקרה זה, נכון כי [המשיב 3] ייחקר באזהרה וכי אין להגיש נגדו כתב אישום בלא חקירה כזו". כמו כן הוסיף השופט הנדל כי בתום החקירה המשלימה "יוחלט האם להעמיד את [המשיב 3] לדין, אך זאת בשים לב לאמור בפסק הדין [בעתירה הראשונה] ביחס להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בהינתן התשתית העובדתית שעמדה לפניו באותה עת".

פסק הדין ניתן בהסכמת כל חברי ההרכב, לצד הסתייגות של השופט סולברג מן ההתייחסות לאמור בפסק הדין בעתירה הראשונה. השופט סולברג סבר כי "איננו שולחים עתה את השוטר לחקירה באזהרה על מנת שתֵעשה כ'מצוות אנשים מלומדה', כדי לצאת ידי חובה, כשדעתם של שניים משופטי בית משפט זה 'מרחפת' על פני תיק החקירה".

7.המשיב 3 נחקר באזהרה ביום 3.12.2020, והוא חזר על הגרסה שמסר בחקירתו השנייה במח"ש. ביום 31.1.2022 הודיע היועץ המשפטי לממשלה למבקש על החלטתו כי לא ניתן לייחס למשיב 3 אחריות פלילית (להלן: ההחלטה המעודכנת), שניתנה בהתאם להמלצת פרקליט המדינה, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) וגורמי מקצוע נוספים. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי התקיימו התנאים להגנה עצמית לפי סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאחר שהתנהלות המנוח הקימה סכנת חיים מוחשית ומידית ללוחמים.

המבקש פנה ליועצת המשפטית לממשלה דהיום בבקשה לשנות מן ההחלטה המעודכנת, ולאחר שפניותיו נדחו – הוגשה העתירה נושא ההליך דנן (להלן: העתירה השנייה).

8.ביום 29.5.2023 נדחתה העתירה פה אחד. השופט שטיין, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, ציין כי התרשם מצפייה בסרטון שתיעד את האירוע כי המנוח "אכן היה אחוז-טירוף בעת שחבט בניידת" אך "עם יציאת הלוחמים מן הניידת – המנוח נסוג לאחור מספר צעדים, ואף הפנה את גבו אל עבר הלוחם [הנוסף]". השופט שטיין הוסיף כי על פי התרשמותו שלו, באותם רגעים ספורים לפני הירי, הלוחם הנוסף "לא נראה כמי שהיה נתון בסכנה מיידית וממשית". עם זאת, השופט שטיין סייג "דברים שרואים מכאן לא רואים משם: הצופה בסרטון אינו נחשף לשום סכנה, ומן הסתם אינו נוטל חלק באירוע האלים, אשר התרחש שניות ספורות, ואשר במהלכו ביקשו לוחמי יס"מ לנטרל מפגע אחוז-טירוף שאוחז בסכין". נקבע כי בעת שבית המשפט בוחן את האירוע, עליו לעשות זאת "במלוא הזהירות המתבקשת, על רקע ההקשר בו נעשה המעשה והאווירה שאפפה את האירוע", ואין לבחון את התנהלות המשיב 3 "בדרך של 'חכמה בדיעבד' אשר מתגבשת אט-אט תוך צפייה חוזרת בסרטון". בהינתן מכלול הנסיבות קבע השופט שטיין כי לא ניתן לקבוע בדרגת הסתברות הדרושה להרשעה בפלילים כי הירי היה בלתי מידתי ובלתי נחוץ וכי לא עומדת למשיב 3 טענת הגנה עצמית.

מכאן פנה השופט שטיין לבחון אם קמה הצדקה להתערב בהחלטה המעודכנת לגופה. ראשית דחה השופט שטיין את הטענה כי היועץ המשפטי לממשלה כלל לא היה מוסמך לקבל את ההחלטה שהתקבלה נוכח דברי בית משפט זה בפסק הדין בעתירה הראשונה ובדיון הנוסף. צוין כי בהחלטה המעודכנת לא נפלו הפגמים שהוזכרו בפסק הדין בעתירה הראשונה וכי פסק הדין בדיון הנוסף לא התכוון "לאיין" את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לגופה של ההחלטה הוסיף השופט שטיין כי אף אם ניתן היה לקבל החלטה אחרת, הסמכות לקבוע אם להעמיד אדם לדין שמורה ליועצת המשפטית לממשלה, ואילו על בית המשפט לבחון רק "האם גבולות הסמכות נפרצו". נקבע כי ההנחה שהמשיב 3 אכן חש סכנה מוחשית ומידית המקימה לו טענת הגנה עצמית "אינה משוללת יסוד", וכי בהינתן מכלול הנתונים שנשקלו המסקנה שלפיה הראיות שנאספו לא יעברו את הרף להרשעה בפלילים – אינה בלתי סבירה.

9.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי ההחלטה המעודכנת התבססה על כל הראיות אשר היו בפני היועץ המשפטי לממשלה בעת קבלת ההחלטה המקורית. לטענת המבקש בפסק הדין נדחתה העתירה השנייה "על יסוד אותם טעמים ממש שהעלתה המדינה [בעתירה הראשונה], [אשר] נדחו ברוב דעות על ידי בית המשפט, ולגביהם לא הסכימה הנשיאה לקיים דיון נוסף". משכך טוען המבקש כי פסק הדין בעתירה השנייה הפך למעשה לדיון נוסף בפסק הדין בעתירה הראשונה, "דיון נוסף שאותו במפורש לא התירה הנשיאה". לטענת המבקש, בעתירה הראשונה דן בית משפט זה "בכל אחת ואחת" מן הטענות שהופיעו בעתירה השנייה והורה על הגשת כתב אישום נגד המשיב 3; לעומת זאת, כך נטען, בפסק הדין בעתירה השנייה חלק ההרכב על השופטים שדנו בעתירה הראשונה "ואף חלקו על הנשיאה שסברה שאין בהם [בטיעונים אלו] די כדי להצדיק דיון נוסף, והפכו את ההחלטה על פיה". המבקש טוען כי בהחלטה על קיום דיון נוסף הועמדה לדיון נוסף רק השאלה האם ניתן להגיש כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה, ולפיכך המבקש מקשה "מכוח מה ניתנה רשות ליועץ המשפטי לחזור ולבחון את האירוע על כל צדדיו, להגיע לאותה מסקנה שנפסלה [בפסק הדין בעתירה הראשונה], ומה התיר לבית המשפט העליון, להגיע להחלטה הפוכה מזו שאליה הגיע [בפסק הדין בעתירה הראשונה]". המבקש סבור כי אף ש"הלכת התקדים המחייב" אינה חלה על בית משפט זה, מכל מקום "הלכה אחרת מגבילה את כוחו", ולפיה "בית משפט לא ידבר ב[שני] קולות, כי דיבור ב[שני] קולות הפוכים בעניין זהה פוגע באמון הציבור בבתי המשפט". המבקש טוען כי פסק הדין בעתירה הראשונה וההחלטה בבקשה לדיון נוסף הם "מעשה עשוי, בכל הקשור לסוגיות הקשורות בסמכות התערבות בג"ץ בהחלטת ה[יועמ"ש] שלא להעמיד את [המשיב 3] לדין, זולתי אותו פתח צר שנוגע לחקירת השוטר באזהרה".

נוכח האמור, סבור המבקש כי יש להורות על דיון נוסף בשאלה "האם רשאי היה בית המשפט בפסק הדין נשוא הבקשה לפתוח מחדש את השאלות שנדונו והוכרעו [בפסק הדין בעתירה הראשונה], ונדחתה לגביהם על ידי כבוד הנשיאה, באופן חד משמעי בקשה לדיון נוסף".

10.דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הינו הליך נדיר וחריג, ותנאי לקיומו הוא שבפסק הדין נפסקה הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין" יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משלוב], התשנ"ד 1984). בהקשר זה נפסק לא אחת כי על ההלכה שנפסקה לגלות עצמה על פני הפסק ולהיות ברורה ומפורשת (דנג"ץ 6432/19 שמעון נ' משרד החינוך, פסקה 15 (26.4.2020)). לא מצאתי כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו.

למעשה, המבקש כלל אינו טוען כי נקבעה הלכה כלשהי בפסק הדין. טענתו היא כי בית המשפט מדבר בשני קולות, וכי הדבר מצדיק קיום דיון נוסף. טענה זו – אף לו היה בה ממש – אין די בה כדי להצדיק קיום דיון נוסף משלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לקיומו.

11.עם זאת ולמעלה מן הצורך, אציין כי אין ממש בטענת המבקש גם לגופם של דברים. הדיון הנוסף אכן הוגבל לשאלה אם ניתן להעמיד לדין אדם שלא נחקר באזהרה. זו השאלה שנדונה בו ולגביה נקבע בפסק הדין בדיון הנוסף כי "תחת אשר נקבע [בפסק הדין בעתירה הראשונה] – [המשיב 3] יוזמן לחקירה תחת אזהרה". עוד נקבע כי "בעקבות החקירה יהיה היועץ המשפטי לממשלה רשאי, ככל שיידרש, להורות על עריכת חקירה משלימה. בתום החקירה המשלימה יוחלט האם להעמיד את [המשיב 3] לדין, אך זאת בשים לב לאמור בפסק הדין ביחס להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בהינתן התשתית העובדתית שעמדה לפניו באותה עת" (ההדגשות הוספו). הנה כי כן, תוצאת פסק הדין בעתירה הראשונה בוטלה בדיון הנוסף במובן זה שתחת ההוראה המחייבת להעמיד את המשיב 3 לדין שניתנה בו, באה ההוראה לחקור את המשיב 3 באזהרה, ובהמשך לכך לקבל החלטה האם להעמידו לדין, בשים לב לאמור בפסק הדין בעתירה הראשונה. בפסק הדין נושא הבקשה שבפניי הודגש כי ההחלטה המעודכנת אכן התייחסה לאמור בפסק הדין בעתירה הראשונה ובנסיבות אלה, לא מצאתי ממש בטענה כי בית משפט זה מדבר בשני קולות.

12.מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.