דנג"ץ 5219/03אל"מ רחמים כהן נ. התובע הצבאי הראשי ואח'

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו בוטלה החלטת ביניים של בית-הדין הצבאי לערעורים, שניתנה במסגרת ערר שנדון לפניו לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

העותר הואשם בבית-דין צבאי מיוחד בביצוע מעשים מגונים בשתיים מפקודותיו. העותר טען כי על התביעה להעביר לידיו, במסגרת "חומר החקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחוק, חלקים מבדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננות ושבה נשאלו שאלות ביקורת בנושאים אישיים ורפואיים . השופט הצבאי שלפניו נדונה הבקשה החליט להעביר חלק מתרשומות הפוליגרף המבוקשות לידי העותר, תוך השמטת פרטים אשר עשויים לפגוע בצנעת הפרט של הנבדקות. על החלטה זו עררו שני הצדדים לבית-הדין הצבאי לערעורים. בית-הדין לערעורים קיבל את עררו של העותר וקבע כי המדובר ב"חומר חקירה", אשר יש להעבירו במלואו לידי הסניגוריה. התובע הצבאי הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית-המשפט העליון (רע"פ 1535/01). בקשתו נדחתה על-ידי המשנה לנשיא ש' לוין מן הטעם שהחלטת בית-הדין הצבאי לערעורים איננה "פסק-דין", שרק עליו ניתן לבקש לערער לפני בית-המשפט העליון. משכך עתר התובע הצבאי לבית-המשפט הגבוה לצדק כנגד החלטת בית-הדין הצבאי לערעורים. ההרכב שדן בעתירה ( השופטים חשין, דורנר ונאור ) הוציא צו על-תנאי. ההתנגדות לצו על-תנאי נדונה לפני הרכב אחר ( השופטים אור, ביניש ולוי ). פסק-הדין (מפי השופטת ביניש ) מתייחס בקצרה לטענות סף שהעלה העותר כנגד עצם התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטת ביניים בהליך הפלילי:

יצויין כי בא-כוח [העותר] חזר על טענות הסף גם בפנינו, אך משניתן הצו על-תנאי לא מצאנו כי יש עוד מקום לדון בהן. אף-על-פי-כן, נדגיש כי העתירה אינה מופנית כנגד בית-משפט הנמנה עם בתי-המשפט הרגילים שחוק יסוד: השפיטה דן בהם, אלא העתירה מופנית כנגד החלטתו של בית-הדין-הצבאי לערעורים; העתירה היא עקרונית שכן השלכותיה של החלטת בית-הדין-הצבאי לערעורים הן "רחבות טווח" וחורגות מגדר התיק הנדון. זאת ועוד, הסירוב לדון בעתירה לגופה עלול לגרום לתוצאה שנזקה בלתי הפיך. מטעמים אלה סברנו כי עניינה של העתירה מצדיק את בירורה בפנינו, שכן רק בידינו ליתן את הסעד המבוקש.

מעבר לשאלת הסף האמורה, עוסק פסק-הדין בשאלה מרכזית אחת: האם מלוא החומר הכרוך בבדיקת פוליגרף הינו "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחוק. בעניין זה קבע בית-המשפט כי העותר לא הוכיח שבחומר המבוקש על-ידו - שאינו חלק עיקרי מבדיקת הפוליגרף אלא חלק נלווה בלבד - יש יותר מאשר "תקוה ספקולטיבית ורחוקה" להועיל להגנתו; ולאור ההלכות הקיימות באשר לפרשנות סעיף 74 נפסק, כי בנסיבות אלה על אינטרס העותר בקבלת החומר לסגת מפני מכלול השיקולים הנוגדים, ובראשם פרטיותן וכבודן של המתלוננות.

לטענת העותר נקבעו בפסק-הדין שתי הלכות חדשות, חשובות וקשות: ההלכה הראשונה מרחיבה באופן ניכר את גדר ההתערבות של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטות ביניים בהליך פלילי; וההלכה השנייה מצמצמת את הגדרת המונח "חומר חקירה", באופן שאינטרסים של צדדים אחרים יכולים לגבור על אלה של הנאשם, ולהביא לכך שלא יימסר לנאשם חומר חקירה, אף כשלא חל על חומר זה חיסיון המוכר בדין.

דין העתירה להידחות. ייתכן, אמנם, כי פסק-הדין מרחיב במידת מה את גדר המקרים שבהם היה נכון עד כה בית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטת ביניים בהליך פלילי (השוו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כבוד סגן נשיא בית המשפט , פ"ד מא(4) 683). ואולם, אין המדובר בהרחבה משמעותית אלא בהתערבות המוגבלת למקרים חריגים מאוד, אשר נועדה למנוע עוול קשה ובלתי הפיך, וכאשר אין דרך אחרת להשיג מטרה זו. אף בקביעת פסק-הדין בשאלת סיווגן של תוצאות בדיקת פוליגרף כ"חומר חקירה", אין אלא משום יישום הלכה קיימת, ולפיה אין די בספקולציה רחוקה של הסניגוריה, אודות התועלת העשויה לצמוח לנאשם מחשיפת חומר כלשהו המצוי בתיק החקירה, כדי להופכן ל"חומר חקירה" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4)

124, 132;

בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 426, 430-429). כן נפסק, כי על בית-המשפט, השוקל העברתו של חומר הנוגע לעד לידי הסניגוריה, לאזן בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויות העד, וביניהן זכותו לפרטיות (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 376, 383-382; בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל,

פ"ד נד(3) 625 , 636-635). כך נהג אף בית-המשפט בפרשה זו. לפיכך, אף שקיימים חידושים מסוימים בפסק-הדין, הרי שהם בגדר התפתחות פסיקתית טבעית ומתונה, במסורת המשפט המקובל, אשר אינה מעוררת קושי מיוחד במישור הכללי ולפיכך אינה מצדיקה קיום דיון נוסף (ראו למשל: דנ"א 1240/03 מאיר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)).

העתירה נדחית.