דנג"ץ 5418/22ארשם תעשיות בע"מ נ. מנהל מקרקעי ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ד' מינץ , י' אלרון ו י' כשר ) מיום 28.7.2022 בבג"ץ 5040/22 (להלן: פסק הדין ).

1.

כמתואר בפסק הדין, בשנת 2004 התקשרה המבקשת 1, חברה בבעלותו של המבקש 2, בחוזה עם רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (שהפכה בהמשך לרשות מקרקעי ישראל; להלן: המשיבה ) ביחס למגרש המצוי בחצור הגלילית. בחוזה הפיתוח נקבע כי מטרת ההקצאה וייעודו של המגרש הם תעשייה ומלאכה, וכי אין לעשות במקרקעין כל שימוש החורג ממטרות אלו. בשלהי שנת 2012 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידם של המבקשים מהמגרש; למתן צו הצהרתי שלפיו הסכם הפיתוח בטל; וכן למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים לעשות שימוש במגרש. זאת, בטענה כי המבקשים הפרו את חוזה הפיתוח, והשכירו את המקרקעין בשכירות משנה לאדם שהשתמש במקרקעין לצורכי מסחר, באופן החורג ממטרת ההקצאה וייעודו של המגרש. ביום 12.8.2014 קיבל בית משפט השלום בצפת את התביעה, והורה על סילוק ידם של המבקשים מהמגרש (להלן: פסק הדין של בית משפט השלום ).

2.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט השלום בצפת, התנהלו בעניינם של המבקשים הליכים רבים, שתוארו בהרחבה בהחלטות שונות של בית משפט זה, ועל כן יובאו להלן בתמצית (לפירוט ראו: בג"ץ 2824/20 חן (חננאל) נ' מינהל מקרקעי ישראל (18.5.2020); רע"א 742/20 חננאל (חן) נ' רשות מקרקעי ישראל (4.2.2020); רע"א 805/16 ארשם תעשיות בע"מ נ' רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (17.2.2016)). תחילה, הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר נדחה ביום 17.12.2015

(ע"א 34288-10-14). בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים נדחתה ביום 17.2.2016, וכן שלוש בקשות לעיון חוזר בהחלטה זו

(רע"א 805/16). המבקשים לא אמרו נואש, והגישו לבית משפט השלום בצפת בקשה לביטול פסק הדין מיום 12.8.2014 ולקיום משפט חוזר בעניינם, בטענה שפסק הדין נושא הבקשה הושג על ידי המשיבה במרמה ותוך הטעיית בית המשפט (ת"א 11236-04-17). תביעה זו נדחתה על הסף, וכך גם הערעור (ע"א 34703-12-18) ובקשת רשות הערעור (רע"א 742/20) שהוגשו בעקבותיה.

בהמשך, הגישו המבקשים שתי עתירות לבית משפט זה, בהן חזרו על טענות שהעלו בהליכים הקודמים שהתנהלו בעניינם (בג"ץ 2824/20; בג"ץ 6420/20). העתירות נדחו שתיהן על הסף, תוך שנקבע כי מדובר בניסיון לנקוט בהליך ערעורי נוסף על קביעות וממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום. בקשתו של המבקש לקיים דיון נוסף באחת מעתירות אלו – בג"ץ 6420/20 – נדחתה בהחלטתי מיום 16.2.2021, מן הטעם שלא נקבעה כל הלכה בפסק הדין נושא הבקשה (דנג"ץ 7739/20; להלן: הבקשה הקודמת לדיון נוסף ).

3.

ביום 17.1.2022 הגישו המבקשים עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי בנצרת (עת"מ 35473-01-22), בה טענו כי סילוק ידם מהמקרקעין מהווה אכיפה בררנית, וזו נדחתה על הסף ביום 7.6.2022. בקשתם של המבקשים לבטל פסק דין זה נדחתה בהיעדר סמכות עניינית.

4.

המבקשים לא השלימו עם תוצאה זו וביום 25.7.2022 הגישו את העתירה נושא הבקשה דנן, בה טענו, בין היתר, כי צעדי האכיפה שננקטו נגדם מהווים אכיפה בררנית וכי הם זכאים לפיצויים כבני רשות. עתירה זו נדחתה על הסף בפסק דין שניתן, כאמור, ביום 28.7.2022. בית המשפט קבע, מפי השופט ד' מינץ ובהסכמת השופטים

י'

אלרון ו י'

כשר , כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענותיהם לאכיפה בררנית ולזכאותם לפיצויים, וכי מכל מקום "אין זו האכסניה המתאימה" לבירור הטענות בדבר הזכאות לפיצויים. עוד הודגש כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנות על ידי הערכאות השיפוטיות, והתערבותו בהחלטות הערכאות המוסמכות שמורה למקרים שבהם "נתגלו פגמים ממשיים" – הרחוקים מעניינם של המבקשים. כמו כן, חויבו המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 10,000 ש"ח.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים, שאינם מיוצגים, כי יש להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין בהרכב מורחב, מאחר שעניינם מעלה שאלות כבדות משקל הנוגעות ל"התמודדות האזרח אל מול המשיבה כמו גם בפני כל רשות סטטוטורית אחרת". כמו כן, המבקשים סבורים כי ההגינות מחייבת ליתן להם הזדמנות נוספת להשמיע את טענותיהם בפני בית משפט זה, נוכח הנזק החמור שנגרם להם ועקב נסיבות חייו של המבקש 2. עוד מדגישים המבקשים כי מצבם הכלכלי, שלא אפשר להם לשכור ייצוג משפטי בהליך זה ובהליכים הקודמים, עמד להם לרועץ במיצוי זכויותיהם, ותרם למשגים שנפלו בהכרעות שניתנו בעניינם. לבסוף מלינים המבקשים על כך שבפסק הדין יצא בית המשפט מתוך הנחה כי מדובר בעתירה שהיא "מעין מסגרת המשך" לעתירה הקודמת שנדחתה בעניינם.

6.

דין הבקשה להידחות. חלק ניכר מטענות המבקשים הועלה גם בבקשה הקודמת לדיון נוסף, ושם הבהרתי כי תנאי לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נפסקה הלכה (ראו: פסקה 4 להחלטתי והאסמכתאות שם) . תנאי זה אינו מתקיים בענייננו. בית המשפט דחה את עתירת המבקשים על הסף, תוך שקבע כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענותיהם וכי המבקשים בחרו באכסניה שאינה מתאימה לבירורן. משעה שעתירתם של המבקשים נדחתה על הסף, מבלי שטענותיהם נדונו לגופן, ברי כי לא נפסקה בפסק הדין הלכה חדשה ודי בכך כדי לדחות את הבקשה (ראו: דנג"ץ 4913/20 זוהיר אלקואסמה נ' בית המשפט הצבאי בעופר , פסקה 3 (13.9.2020)). ההשלכות של תוצאות ההליכים על המבקשים, משמעותיות ככל שתהיינה, אין די בהן כדי להצדיק דיון נוסף (ראו: החלטתי בבקשה הקודמת לדיון נוסף , בפסקה 4; דנג"ץ 1294/20 קובי נ' השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת , פסקה 11 (23.4.2020); דנג"ץ 1988/08 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 15 (24.3.2008)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות .