דנג"ץ 6354/03 עאוני סבית נ. ממשלת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו נדחתה עתירתם של העותרים, עקורי הכפר איקרית, שבגדרה ביקשו לשוב ולהתגורר בכפרם. בהחלטת כבוד הנשיא

הועברה העתירה לעיוני.

2.פרשת עקורי הכפר איקרית מלווה את המערכת המשפטית והפוליטית בישראל מאז מלחמת העצמאות. לתושבי הכפר - אשר עם כיבושו הצטוו לפנותו - הובטח כי יוכלו לשוב לבתיהם כשהמצב הביטחוני יאפשר זאת; אולם הבטחה זו לא קוימה עד היום. במהלך השנים הובא עניינם של העקורים לפני בית-משפט זה מספר פעמים וכן נדון על-ידי גורמים שונים במערכת הפוליטית. הוועדה האחרונה שדנה בנושא (להלן: ועדת ליבאי ) המליצה לפני הממשלה (ביום 24.12.1995), לראשונה, על החזרת העקורים לשטח מוגבל באזור הכפרים איקרית ובירעם. המלצה זו ניתנה בהתחשב בשינויים שחלו בעמדת גורמי הביטחון - אשר סברו כי חלפה המניעה הביטחונית להחזרת התושבים לכפר - וכן לנוכח העובדה שנחתמו הסכמי שלום עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית. אלא שבטרם הספיקה הממשלה שכיהנה באותה עת לאמץ את ההמלצה ולפעול על-פיה, נערכו בחירות והוקמה ממשלה חדשה. בעקבות זאת הגישו העותרים את עתירתם הרביעית במספר, היא העתירה נשוא העתירה לדיון נוסף שלפניי. בעתירתם טענו, כי לאור ממצאי ועדת ליבאי יש לאפשר להם לשוב לבתיהם וכן לבטל את הפקעת קרקעותיהם.

3.בית-המשפט העליון דחה את העתירה. בפסק-הדין (מפי השופטת דורנר , בהסכמת השופטים

אנגלרד ו פרוקצ'יה ) נקבע, כי לאור העובדה שהטעמים הביטחוניים שעל יסודם הוצאו צווי הסגירה ביחס לשטח הכפר איקרית אינם קיימים עוד, דינם של הצווים הללו להתבטל. כן נקבע, כי התנהלותן של הרשויות במשך עשרות שנים ביחס לעניינם של עקורי איקרית - "מאז הבטיח קצין צה"ל שהורה על הפינוי מהכפרים לאפשר את חזרת התושבים כעבור זמן קצר, עבור להבטחות אנשי הרשות לקיים את פסק-הדין בבג"ץ איקרית הראשון והתייחסותם של ראשי-ממשלה, שרים וחברי-כנסת מכל גווני הקשת הפוליטית... וכלה בהמלצות מפורטות של ועדת ליבאי" - ביססה מצג שעליו היו רשאים העקורים להסתמך ויצרה לגביהם הבטחה שלטונית. עם זאת, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות המקרה רשאית הייתה המדינה להשתחרר מההבטחה שניתנה. זאת לנוכח עמדתה, שלפיה, לאור השינוי שחל בנסיבות הפוליטיות - ובכלל זאת התערערות ההסכם עם הרשות הפלסטינית - תהיינה לאכיפת ההבטחה שניתנה לעקורים השלכות רוחב כבדות משקל במישור המדיני, במובן זה ש"בתקדים שבהשבת העקורים לכפרם יעשה שימוש תעמולתי ומדיני על ידי הרשות הפלסטינית". כדברי

השופטת דורנר בפסק-הדין:

בענייננו, ועדת ליבאי ביססה את המלצותיה, בין היתר, על שינויים מדיניים שחלו באזור, ובכללם הסכם השלום עם הרשות הפלשתינית ("הסכם אוסלו"). אלא, שכאמור, המציאות הפוליטית מאז השתנתה ולדעת ראש הממשלה, לנוכח שינויים אלה, לעת הזאת, כאשר שבה ועלתה דרישת הפלשתינאים לזכות השיבה, התקדים שבהחזרת העקורים עלול לפגוע באינטרסים החשובים של המדינה. עמדה זו נוגעת לעניין מדיני, שבו לממשלה שיקול-דעת רחב, ומתחם הסבירות הנתון לה רחב ביותר... בנסיבות אלה, אין עילה לאכיפת ההבטחה השלטונית ליישב את העקורים באזור איקרית. עם זאת, לעותרים זכות לתחליף אכיפה, על-ידי הקצאת קרקעות במקום אחר או בתשלום פיצויים.

בנוסף לכך קבע בית-המשפט, כי אין להחיל על עניינם של העותרים את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 625 - שלפיה, מקום בו הקרקע שהופקעה אינה דרושה עוד להגשמת המטרה הציבורית שבגינה נעשתה ההפקעה יש, ככלל, לבטל את ההפקעה (להלן: הילכת קרסיק ) - בין היתר, מן הטעם שהמטרות הציבוריות שלשמן הופקעו הקרקעות באזור איקרית עומדות בעינן אף היום.

4.לטענת העותרים, בפסק-הדין נפסקה הלכה חדשה וקשה המאפשרת לרשות להתחמק מקיום הבטחות שלטוניות "והכל תוך שימוש, מופרך ככל שיהיה, בנימוק מדיני". לטענתם, "פסק-הדין מוסיף הלכה למעשה עילת מנע נוספת לעילות הקיימות בפסיקה [ להשתחררות מהבטחה שלטונית ]... שהיא השפעה על עניין מדיני-פוליטי, כאשר בעילה זו אין מבצעים איזון בין צרכי הציבור וטובת הציבור המושגת מהשתחררות מההבטחה לאינטרסים הרבים הנפגעים ממנה, אלא תחת זאת מקבלים כי לרשות שיקול דעת רחב ומתחם הסבירות של מעשיה רחב ביותר". משמעות הדבר הינה, לטענתם, ש"כאשר העילה להפרת ההבטחה השלטונית היא עילה שנוגעת לעניין מדיני האיזון יטה לטובת המדינה". להלכה זו - כך נטען - השלכות מרחיקות לכת, ועל כן מצדיקה היא עריכתו של דיון נוסף. בנוסף טוענים העותרים, כי בכך שבית-המשפט לא החיל בעניינם את הילכת קרסיק הוא צמצם את היקף תחולתה, ואף מטעם זה מוצדק לקיים דיון נוסף .

5.דין העתירה להידחות. נכון אני אמנם להניח, כי בפסק-הדין יש משום חידוש הילכתי הנוגע לדיני ההבטחה המינהלית. נראה, כי זאת לראשונה שלפני בית-המשפט בא מקרה שבו מבקשת הרשות להשתחרר מהבטחתה על יסוד צידוק בעל אופי מדיני-פוליטי מובהק; ובשוקלו צידוק זה - על רקע שיקול-הדעת הרחב המוענק לרשות בעניינים מדיניים - קבע בית-המשפט כי יש בו כדי להצדיק את הפרת ההבטחה שניתנה לעותרים. אלא שבכך לא די כדי להקים עילה לדיון נוסף. ככל שהמדובר בהלכה חדשה, הריהי אך בגדר פיתוח של ההלכה הקיימת. כידוע, ההלכה קובעת כי בית-המשפט יכיר בקיומו של צידוק חוקי להשתחררות הרשות מהבטחתה מקום בו קיים אינטרס ציבורי שמשקלו רב ממשקל מכלול האינטרסים - הציבוריים והפרטיים - התומכים בכבילת הרשות להבטחתה. נקודת האיזון בין האינטרסים המתחרים הללו, כפי שנפסק, אינה ניתנת לקביעה על-פי נוסחה כללית מוגדרת מראש אלא יש לקובעה תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנדון (לסיכום ההלכה ראו: ר' הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי

(תשנ"ז-1996) עמ' 531-530 והאסמכתאות המובאות שם). בפסק-הדין נשוא העתירה ערך בית-המשפט איזון זה, תוך שייחס משקל לעובדה כי הנימוק שבגינו ביקשה הרשות להשתחרר מהבטחתה הינו השינוי שחל במצב המדיני-פוליטי. אין תימה שבהתחשב באופי העניין הנחה בית-המשפט את עצמו על-פי ההלכה הנוהגת בדבר היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית המופעלת על החלטות מדיניות-פוליטיות של הרשות (ראו: בג"ץ 5167/00 וייס נ' ראש הממשלה , פ"ד נה(2) 455, 472 והאסמכתאות המובאות שם). נכון הוא, כי במקרה הנדון החלטת הרשות אינה עומדת לבדה והיה צורך לאזן את השיקולים שעמדו ביסודה מול האינטרסים המנוגדים התומכים בקיום ההבטחה לעותרים. אלא שמפסק-הדין עולה כי בית-המשפט - אשר סקר בהרחבה את קורותיהם של העותרים והיה ער למצוקתם - ערך איזון כזה. מכל מקום, התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט הינה פרי האיזון שערך בין האינטרסים שעמדו לפניו במקרה הנדון, ואין להסיק ממנה כי בכל מקרה שבו תצביע הרשות המנהלית על שיקולים בעלי אופי מדיני יותר לה לחזור בה מהבטחתה. יוצא כי פסק-הדין אינו מעורר קשיות מיוחדת במישור ההילכתי; ואילו אופן יישומה של ההלכה בנסיבות המקרה - קשה ככל שיהא הדבר מבחינת העותרים - אינו מצדיק כשלעצמו דיון נוסף. באשר לטענת העותרים שלפיה היה מקום להחיל בעניינם את הילכת קרסיק , יצוין, כי בית-המשפט פירט בפסק-דינו את הנימוקים שעל יסודם ראה לאבחן את המקרה הנדון מנסיבות המקרה שם. מכל מקום, המדובר בטענה בעלת אופי ערעורי, אשר, כידוע, אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

נמצא כי אין עילה משפטית לקיומו של דיון נוסף. עם זאת חשוב להדגיש, כי בית-המשפט היה ער לכך ש"במהלך השנים התגבשה הסכמה פוליטית רחבה, כי נגרם לעקורים עוול וכי יש לחפש דרכים לתקנו". מטעם זה אף העיר בשולי פסק-דינו, ש"אותו חוב של כבוד של המדינה - כפי שכונה בדו"ח ועדת ליבאי - שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אם-כן - אם יחול שינוי במצב המדיני - לשקול פיתרון אחר שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור". חזקה על רשויות השלטון, שהערה זו תנחה אותן לבחון דרכים אפשריות לתיקון העוול שנגרם לעקורים.

6.העתירה נדחית.