דנג"ץ 6626/17 מוניב אלמסרי נ. הפרקליט הצבאי הראשי

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1971/15, שניתן מפי השופט

א ' שהם ובהסכמת המשנה לנשיאה ס' ג'ובראן והשופט מ' מזוז . בפסק הדין נקבע שאין להתערב בהחלטת המשיב שלא לפתוח בחקירה פלילית בנוגע לאירועים שהובילו לפציעתו של המבקש 1 (להלן: המבקש ) .

רקע

1.

במוקד העתירה ניצבה הפגנה שנערכה ביום 15.5.2011 באזור הגבול בין לבנון לישראל. בהפגנה זו השתתפו מאות אנשים והיא נערכה לציון "יום הנכבה". חלק מהמשתתפים בהפגנה יידו אבנים לעבר גדר הגבול ולעבר כוחות צה"ל, אשר מצידם השיבו בירי שלפי הטענה גרם לפציעתו הקשה של המבקש. בעקבות האירוע נערך תחקיר מבצעי שממנו עלה כי הירי מצד כוחות צה"ל התבצע בהתאם להוראות הפתיחה באש. בעקבות זאת המשיב החליט שאין חשד לביצועה של עבירה פלילית באותו המקרה אשר מצדיק לפתוח בחקירה פלילית. המבקשים הגישו עתירה לבית המשפט אשר נמחקה לאחר תגובת המשיב שבה נאמר, בין היתר, שהמבקשים רשאים להגיש השגה על החלטתו שלא לפתוח בחקירה פלילית. השגה זו אכן הוגשה ונדחתה גם היא. בעקבות זאת הוגשה העתירה דנן.

2.

בעתירה נטען כי המבקש נפגע קשות מירי צה"ל אשר בוצע בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי ושלא הייתה לו הצדקה. המבקשים טענו שהירי התבצע שלא בהתאם להוראות הפתיחה באש, ולחילופין שהוראות אלו הן בלתי חוקיות. בנוסף, נטען שפגיעה באזרחים בנסיבות בלתי מלחמתיות מחייבת שתיפתח חקירה ושאף שהמבקש השתתף ביידוי האבנים, לא הוכח שהוא פגע בגדר הגבול. טענה נוספת הייתה שלא ניתן להסתפק בתחקיר מבצעי כתחליף לחקירה פלילית. זאת, תוך השוואה לנוהל באזור יהודה והשומרון שלפיו חקירה פלילית תיפתח בכל מקרה מוות של תושב פלסטיני מכוחות צה"ל אלא אם הוא נהרג במסגרת פעילות שנשאה אופי לחימתי של ממש. לדעת המבקשים, אף שהאירוע דנן אירע בגבול ישראל-לבנון, והמבקש לא נהרג, יש לפתוח בחקירה פלילית בהיקש מהנוהל הנזכר.

3.

מנגד, המשיב טען שיש לדחות את העתירה על הסף משום שהיא לא נתמכה בתצהיר מטעם המבקש ומשום שהיא מציגה תמונה עובדתית חלקית בלבד. גם לגופו של עניין נטען שאין עילה להתערבות בשיקול דעתו של המשיב. מדובר באירוע אלים שכלל יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, עקירת מוקשים וגרימת נזק משמעותי לגדר הגבול. לטענת המשיב במהלך האירוע צה"ל פעל באופן מידתי והדרגתי תוך שימוש בכוח סביר שנדרש למניעת חדירה לשטח ישראל ולסיכול האיום. כמו כן נטען שהאירוע נבדק על בסיס מספר תחקירים מבצעיים, סרטונים, תחקיר יוניפי"ל ועדויות שהועברו על ידי הצלב האדום. ראיות אלו הצביעו על כך שחיילי צה"ל פעלו בהתאם לדין הישראלי והבינלאומי. בעקבות השגה שהוגשה, פרקליט המדינה חיווה אף הוא את עמדתו על האירוע והיא תאמה את עמדתו של המשיב. פרקליט המדינה הדגיש שאין להקיש לענייננו ממדיניות פתיחת החקירות ביהודה והשומרון בשל השוני בנסיבות.

פסק הדין מושא הבקשה

4.

בית המשפט דחה את העתירה, בקבעו שהחלטת המשיב אינה חורגת מתחום שיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה בשאלות העמדה לדין ופתיחת חקירה פלילית. הקביעה שניצבת במוקד הבקשה דנן היא אמירתו של בית המשפט "שחובת החקירה באירועים של 'אכיפת חוק' המתרחשים באזור המוגדר, בדרך כלל, כאזור 'עימות מזויין' , הינה תלוית נסיבות ומותנית בקיומו של חשד סביר לפעולה אסורה" (פסקה 27). בהתאם לכך, בית המשפט קבע שההחלטה שחשד כזה לא עולה בנסיבות המקרה דנן היא סבירה ולכן אין לחייב פתיחת חקירה. בנוגע לטענה בדבר הפרת הדין הבינלאומי, בית המשפט ציין שהמשיב בחן את האירוע כאירוע של אכיפת חוק ולא של עימות מזוין, וקבע שלא הופרו העקרונות בדבר השימוש בכוח על ידי רשויות אכיפת חוק. זאת, שכן הירי היה לתכלית חוקית של הגנה על אזרחי מדינת ישראל וחיילי צה"ל והוא היה מידתי וזהיר.

5.

עוד נקבע שהירי בוצע בהתאם להוראות הפתיחה באש ושקדמו לו אזהרות. טענות המבקשים בנוגע לחוקיות הוראות הפתיחה באש נדחו גם הן, בקביעה שהן אינן מבוססות ושבכל מקרה לא היה בטענות אלו כדי לייחס לחיילים יסוד נפשי לביצוע עבירה. בית המשפט הוסיף שההחלטה לא לפתוח בחקירה התבססה על חומרי חקירה שונים, שמקורם של רבים מהם אינו מצוי בצה"ל. כמו כן, בית המשפט קבע שאין להקיש מהמדיניות שהונהגה על ידי צה"ל ביהודה והשומרון משום שעניינה של העתירה אינו הרג של אזרח ומשום השוני בין האזורים. בית המשפט הוסיף שהשתהות המבקשים פגמה גם היא ביעילותה של חקירה פלילית גם אם הייתה נפתחת לפני הגשת העתירה, ושכיום אין זה סביר שתצמח תועלת מחקירה כזו.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

6.

המבקשים טענו שבית המשפט קבע הלכה חדשה לפיה אין חובת חקירה באירועים של אכיפת חוק. לטענת המבקשים, זוהי הלכה חשובה וקשה, שכן היא מצמצמת את חובת החקירה בניגוד לכלל המעוגן במשפט הבינלאומי המנהגי שמוות או פציעה חמורה שנגרמים באירועים כאלו מקימים חובה לפתוח בחקירה. נטען שההלכה שנקבעה בפסק הדין מקורה בטעות, ושהיא תוביל להפרת חובותיה של מדינת ישראל ועלולה לגרום לעלייה בהיקף הפרות החוק, לחקירות נגד אנשי כוחות הביטחון הישראלים מחוץ לישראל ולפגיעה באזרחים נוספים ובמשפחות הקורבנות. המבקשים הוסיפו וטענו שהבירורים שנערכו לאחר האירוע אינם עונים על החובה האמורה.

7.

מנגד, המשיב טען שאין לקיים דיון נוסף במקרה דנן, שכן דיון זה יהיה תיאורטי לנוכח קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין מושא הבקשה, אשר מצביעות על כך שאין כל סיכוי ממשי שתוצאת פסק הדין תשתנה גם אם יקוים בו דיון נוסף. המשיב הוסיף שבית המשפט לא קבע בפסק הדין כל הלכה חדשה, אלא פסק בהתאם להלכות בתחום, אשר אומצו על ידי שופטים רבים בבית משפט זה.

דיון והכרעה

8.

דין הבקשה להידחות. זאת, שכן דיון נוסף אינו ניתן מקום שלא תהיה לכך השפעה על הצדדים (ראו: דנג"ץ 3671/17 לוונשטיין לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (26.7.2017)). אפרט. במקרים כמו המקרה דנן "על הביקורת השיפוטית להתחשב גם בסיכוי שהוראה על קיום חקירה תניב אישום פלילי" (בג"ץ 6547/11 אבו רחמה נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פסקה 17 (28.8.2014) (להלן: עניין אבו רחמה )). בענייננו, בית המשפט קבע שחקירה כיום של האירוע משנת 2011 היא בלתי מעשית. בית המשפט אף הוסיף שאחד הגורמים לחלוף הזמן הוא השתהותם של המבקשים:

"השתהות זו של העותרים פגמה במידת רבה ביעילותה של חקירה פלילית, גם אם המשיב היה מורה על עריכתה, טרם הגשת עתירה זו. המסקנה האמורה, נכונה שבעתיים בחלוף למעלה משש שנים ממועד האירוע. האפשרות להתחקות כיום אחר התנהלות חיילי צה"ל ואחר מהלך הירי שבוצע ביום ה-15.5.2011, במסגרת חקירה פלילית, תוך איסוף מידע ראייתי חדש, שלא היה בידי המשיב קודם לכן, הינה קלושה ואינה מעשית" (פסקה 36).

די בזאת כדי לקבוע שאין עילה לקיים דיון נוסף, משום שלא יהיה בו כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין. מעבר לכך, על פי ההלכה התערבות בשיקול דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי בהחלטה שלא לפתוח בחקירה מוגבלת למקרים חריגים במיוחד (ראו: בג"ץ 1901/08 דבאבסה נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פסקה 15 (15.7.2012)). בענייננו הפרקליט הצבאי הראשי בחן את האירוע בהסתמך על חומרי חקירה שונים שאינם מתמצים בתחקיר המבצעי. פרקליט המדינה נתן דעתו בסוגיה אף הוא והמסקנה שעלתה מבחינה חוזרת ונשנית של כלל העובדות לא ביססה חשד לביצוע עבירה פלילית. נסיבות אלו מצמצמות אף יותר את הביקורת השיפוטית על החלטת הרשויות, ומצביעות גם הן על כך שלא היה מקום להתערב בה (ראו: עניין אבו רחמה , בפסקאות 15-14). לפיכך, אין להורות על דיון נוסף בנסיבות שתוארו לעיל , כיוון שלא תהיה לדיון כזה השפעה על בעלי הדין.

סוף דבר, הבקשה נדחית.