דנג"ץ 7118/03 אריה לאוב נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 5245/03.

2.המשיבים החליטו לפנות את העותר משטח קרקע שישב עליו מאז שנת 1996 שלא כדין ובניגוד לצווי פינוי שהוצאו כנגדו. העותר עתר לבג"ץ כנגד פינויו, וטענותיו העיקריות היו כי ניתן לו אישור חוקי להתיישב על הקרקע; כי לא התנהלו הליכים חוקיים לביצוע הפינוי; וכי לא הודע לו על צווי הפינוי שהוצאו כנגדו. המשיבים מצידם הכחישו את טענות העותר מכל-וכל. בית-המשפט בחן את הטענות ואת הראיות שהוצגו לפניו ולאחר עיון בחומר שהוגש לו מצא כי יש לדחות את העתירה, וזוהי הנמקתו של בית-המשפט (מפי הנשיא א' ברק, בהסכמת המישנה לנשיא השופט ת' אור והשופט א' מצא):

לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. אכן, השאלה העיקרית בה נתרכז הדיון בפנינו היא כלום הניח העותר תשתית מספקת להתערבות בית משפט זה במסקנת המשיבים לפיה שהייתו במקום היתה שלא כדין ושלא על פי היתר. תשובתנו לשאלה זו היא בשלילה. לא שוכנענו מן החומר שהציג העותר כי אכן היה לו אישור כדין לשהות במקום במובן זה, שלא מצאנו עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבים בעניין זה, והכל מן הטעמים האמורים בעמדת המשיבים. העותר לא הניח גם תשתית לטענתו לפיה מצויים היו בידו אישורים וראיות נוספות שאבדו במהלך ההריסה ולא פירט מה טיבן של ראיות אלו - לבד מהיותן "מפות חתומות" - ומה יש בידן בדיוק להוכיח. גם בטענת העותר לפיה לא ניתנה לו זכות שימוע, לא מצאנו ממש. כאמור, הוצאו צווים כנגד הבניה והשהייה במקום של העותר שלוש פעמים, במשך תקופה ארוכה. בכל אחת מהם ניתנה לעותר זכות להשמיע את עמדתו או לערור, אך העותר לא עשה שימוש בזכותו. מן החומר שהוגש לנו עולה כי הצו האחרון שקדם להריסה נתלה בחווה בה מתגורר העותר באופן שוטף (לפי טענתו), ולאחר דין ודברים עם העותר עצמו. בנסיבות אלו, לא מצאנו כי נפל פגם בהליכי הפינוי וההריסה, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

3.העותר אינו משלים עם החלטתו של בית-המשפט ועתירתו היא לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין. עיון בעתירה המונחת לפני מלמד כי העותר חוזר על אותן טענות שנדחו בבית-המשפט, וכי הנימוק המצדיק לטעמו קיומו של דיון נוסף הוא ש"בית-המשפט הנכבד טעה אפילו בעובדות".

4.דעתי היא כי יש לדחות את העתירה. כהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שבית-המשפט העליון פסק הלכה. ואף בפסיקתה של "הלכה" אין די. נדרשת הלכה מיוחדת, הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. תנאי זה אינו מתקיים בענייננו, וגם בחינה מדוקדקת של פסק-הדין לא תגלה בו "הלכה" הראויה כי יקוים בה דיון נוסף. אכן, גם העותר אינו מציג בעתירתו כל "הלכה", והלכה-למעשה מבקש הוא לערער על מימצאיו ועל מסקנותיו של בית-המשפט. טענות ממין זה אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף, וכפי שכבר נפסק לא אחת "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה ... אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82

ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101 (ההדגשה במקור - מ' ח').

5.העתירה נדחית.

היום, כ"ב באב תשס"ג (20.8.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03071180_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il