דנג"ץ 7389-23 דנג"ץ 7389-23

1.בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן – מ"מ הנשיא, י' עמית ו-י' כשר), בבג"ץ 6517/23, מיום 2.10.2023 (להלן: פסק הדין), שבגדרו נדחתה עתירת המבקש לביטול צו החרמה והריסה שהוצא לדירת מגורים בעיר שכם (להלן: הדירה), מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 119).

רקע

2.כעולה מפסק הדין, ביום 4.5.2023 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירה של גרימת מוות בכוונה בצוותא. זאת, מחמת חלקו בתכנון והוצאה לפועל של פיגוע ירי, אשר גרם למותם של האחים הלל ויגל יניב ז"ל.

3.בהתחשב בנסיבות הפיגוע ומעורבות המבקש בביצועו, החליט מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (להלן: המפקד), לפי המלצת שירות הביטחון הכללי, ועל דעת פרקליט המדינה והיועצת המשפטית לממשלה, לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לגבי הדירה שבה התגורר המבקש. הדירה מצויה בקומה השנייה בבניין בן ארבע קומות, בעיר שכם.

4.ביום 1.8.2023 נמסרה הודעה על כוונת המפקד להחרים ולהרוס את הדירה. בהודעה צוין, כי ככל שהמבקש מעוניין להגיש השגה בעניינה, נתונה לו הזכות לעשות כן עד ליום 6.8.2023. להודעה צורפה חוות דעת הנדסית מטעם מהנדס צבאי (להלן: חוות הדעת ההנדסית), אשר פרטה את אופן ביצוע ההריסה, וציינה כי קיימת היתכנות בהסתברות נמוכה, לכך שההריסה תגרום נזק אף למבנה עצמו; כי לא צפוי נזק למבנים סמוכים; וכי יֵעשו מאמצים למנוע פגיעה בתשתיות המבנה, אף שפגיעה כזו היא אפשרית.

5.ביום 2.8.2023 הגיש המבקש השגה נגד צו ההריסה. בהשגתו טען, כי כתב האישום נגדו הוגש על יסוד הודאת שווא, וכי בכוונתו לנהל 'משפט זוטא' נגד קבילותה. עוד טען, כי ביצוע צו ההריסה בנסיבות העניין אינו מידתי, בשל העובדה שהוא צפוי לפגוע בבני משפחתו, שלא היו מודעים לכוונתו לקחת חלק בפיגוע, וכן נוכח טענתו כי חלקו בפיגוע לא היה משמעותי.

6.ביום 8.8.2023 הוגשה השגה נוספת נגד צו ההריסה, על-ידי מחמוד מבייד (להלן: מבייד), במסגרתה טען כי הוא הבעלים הרשום של הדירה. לטענת מבייד, בינו לבין חמיו של המבקש נכרת הסכם למכירת הדירה, ובעקבותיו, איפשר חמיו של המבקש לבתו ולמבקש להתגורר בה; ואולם, הואיל והעסקה טרם הושלמה, אין למבקש או למי מבני משפחתו, כל זכויות קנייניות בדירה. לפיכך, טען מבייד, כי הוצאת צו ההריסה נעשתה בחוסר סמכות, בהיותו מכוון כלפי בעל הזכויות הקנייניות בדירה, אשר אין לו קשר לפיגוע שבוצע ולמי מבני משפחתו של המבקש. עוד טען מבייד כי צו ההריסה אינו מידתי, נוכח הפגיעה הצפויה ביתר הדירות בבניין, וכי הוצאתו לוקה בשיהוי.

7.ביום 29.8.2023 נשלח מענה מטעם המפקד לשתי ההשגות. במענה למבקש ציין המפקד כי אף שאי-מעורבות אשתו וילדיו בפיגוע הריהי שיקול בבחינת הפעלת סמכותו מכוח תקנה 119, אין מדובר בשיקול יחיד או מכריע; כי לא מצא בטענות מבייד לפיהן הוא איננו מחזיק בזכויות קנייניות בדירת המגורים, כדי לשנות מהחלטתו; וכי הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 אינה מותנית בהרשעת המבקש בהליך הפלילי, אלא מבוססת על ראיות מנהליות, אשר במקרה הנוכחי מבססות את מעורבותו של המבקש בפיגוע באופן מובהק.

8.במענה שנשלח למבייד ציין המפקד כי מהמידע המצוי בידי כוחות הביטחון עולה כי המבקש ובני משפחתו נוהגים בדירת המגורים מנהג בעלים מזה מספר שנים; כי מתחקור המבקש ובני משפחתו עולה, כי האחרונים רואים את חמיו של המבקש כבעל הזכויות בדירת המגורים, ולא במבייד; וכי הפרת הסכם המכר על-ידי מי מהצדדים לו, אינה רלוונטית לגבי סמכות המפקד מכוח תקנה 119. באשר לטענת השיהוי, טען המפקד כי היקף חלקו של המבקש בביצוע הפיגוע התברר רק במהלך חקירת הפיגוע, וכי היתה לדבר השפעה על מועד הוצאת צו ההריסה; ובאשר לטענה לחוסר-המידתיות שבהוצאת צו ההריסה, טען המפקד כי בהתאם לחוות הדעת ההנדסית, ננקטים אמצעים שמטרתם להביא לצמצום הנזק שעתיד להיגרם מביצוע ההריסה.

9.בד בבד עם משלוח המענים למבקש ולמבייד, נמסר להם צו ההריסה, ובעקבות זאת הגישו השניים עתירות (העתירה מושא בקשה זו, ו-בג"ץ 6554/23) ובצידן בקשות למתן צו ביניים להימנע ממימוש צו ההריסה עד להכרעה בהן. בעתירות הועלו טענות עקרוניות לגבי הפעלת תקנה 119, וכן טענות פרטניות בנוגע לכוונה להרוס את הדירה. בהחלטה מיום 30.8.2023, קבעה השופטת י' וילנר כי "חזקה על המשיב כי יימנע מביצוע ההריסה עד למתן החלטה אחרת".

10.ביום 20.9.2023 התקיים דיון בשתי העתירות, ובמהלכו הגישו המשיבים, במעמד צד אחד ובהסכמת בא-כוח העותרים, חוות דעת עדכנית מטעם גורמי הביטחון בנוגע להשפעה ההרתעתית של צווי ההחרמה וההריסה (להלן: חוות הדעת הביטחונית).

11.ביום 2.10.2023 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה (השופט ח' כשר, בהסכמת המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופט י' עמית). במישור הטענות הכלליות בנוגע לחוקיות השימוש בתקנה 119, ציין השופט כשר כי "חוקיות השימוש בסמכות המוקנית למפקד בתקנה 119 הוכרה על ידי בית משפט זה בעשרות רבות של פסקי דין, לרבות פסקי דין רבים מן השנים האחרונות". עוד קבע, כי בשים לחוות הדעת העדכנית שהוגשה, המשיבים עמדו "באופן ברור" בנטל המוטל עליהם, לבחון מעת לעת, כי השימוש בסמכות המוקנית בתקנה 119 אכן משיג את מטרתו ההרתעתית.

12.במישור הפרטני, דחה השופט כשר את טענתו העיקרית של המבקש, לפיה יש לעכב את מימוש צו ההריסה, עד לבירור כשרותה הראייתית של הודאתו במעורבות בפיגוע; זאת, בהתאם לפסיקתו העקבית של בית משפט זה לפיה די בראיות מינהליות לשם הוצאת צו החרמה והריסה לפי תקנה 119, וכי מכל מקום – החלטת המפקד לגבי הדירה אינה נסמכת רק על הודאתו של המבקש. בנוסף, דחה השופט כשר את טענת המבקש לפיה חלקו בפיגוע היה שולי בלבד, תוך שציין כי בהתאם לכתב האישום "המפגע לקח חלק פעיל בתכנון הפיגוע ובהכנות לקראתו, והוא אף זה שהציע לשנות את יעד הפיגוע מהתכנון המקורי לזה שבוצע בפועל". עוד נקבע, כי גם אם היתה מתקבלת טענתו בנוגע להיקף מעורבותו בפיגוע הרצחני, הרי שבהתאם לפסיקת בית משפט זה, גם מעורבות 'עקיפה' והשתייכות 'למעגל השני' של מפגעים, אינן מעניקות חסינות מפני הפעלת תקנה 119.

13.באשר לטענת המבקש כי הריסת הדירה בלתי מידתית, בשים לב לפגיעה בבני משפחתו, אשר לא היו מודעים לפיגוע וממילא לא היו מעורבים בו, קבע השופט כשר, כי "הלכה היא כי בעוד שידיעה, מעורבות או תמיכה של בני הבית במפגע, היא אחד השיקולים שעל המפקד לשקול בהפעילו את סמכותו לפי תקנה 119, "אין מדובר בתנאי הכרחי". באשר לטענתם של המבקש ושל מבייד כי יש להימנע מהריסת הדירה משום שהמבקש אינו בעליה, עמד השופט כשר על הסתירה שבין טענת המבקש לבין זו של מבייד, כאשר הראשון טען כי חמיו הוא בעליה, בעוד האחרון טען כי הוא עצמו הבעלים; וכי מכל מקום, כבר נקבע בפסיקה, כי "בהינתן קיומה של זיקה ברורה למבנה, הרי ש'בירור הסטטוס הקנייני המדויק אינו הכרחי'", ובנסיבות העניין – הוכח כי המבקש ובני משפחתו התגוררו בדירה משך תקופה העולה על שנתיים, נהגו בה מנהג בעלים, ועל כן מתקיימת זיקה מספקת בינם לבין הדירה, לצורך הקניית סמכות המפקד מכוח תקנה 119.

14.באשר לטענת מבייד לפיה שיטת ההריסה המתוכננת צפויה לגרום נזק למבנה כולו, ואף למבנים סמוכים, קבע השופט כשר, כי אופן ביצוע ההריסה הוא עניין מקצועי הנתון לשיקול דעתם הרחב במיוחד של גורמי המקצוע ושל המפקד. בנוסף, הצביע השופט כשר על חוות הדעת ההנדסית, לפיה ישנה הסתברות נמוכה לכך שההריסה תגרום נזק למבנה עצמו, ואף ציין כי מכל מקום – התרופה לנזקים האגביים הפוטנציאליים, עשויה להימצא בהצהרת המפקד לפיה: "בהינתן נזק כלשהו שייגרם, הדלת פתוחה בפני הניזוקים להגיש בקשה לשיפוי ופיצוי על נזקיהם בכפוף להוכחת הנזק כנדרש".

15.לבסוף, דחה השופט כשר את טענת מבייד כי צו ההריסה הוצא בשיהוי, כאשר קבע, לאחר שפרט את 'לוח הזמנים' הרלבנטי, כי "עניין לנו בפרק זמן של כחודשיים וחצי – מיום 15.5.2023 בו נסתיימה החקירה בעניין חלקו של המפגע בפיגוע וזיקתו לדירת המגורים – ועד ליום 1.8.2023, הוא היום בו הודיע המפקד על כוונתו להוציא צו הריסה כנגד דירת המגורים"; פרק זמן – שלחלקו אף ניתנו הסברים – אשר אינו עולה כדי שיהוי המצדיק התערבות בהחלטת המפקד.

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות המבקש

16.המבקש טוען כי תקנה 119 אינה עולה בקנה אחד עם "עקרונות דמוקרטיים הטבועים בעצם קיומה של המדינה" תוך שהוא מצביע על מקורותיה המנדטוריים של התקנה, על מסירת סמכות הפעלתה לידי המפקד, ועל אופן הביקורת עליה, בדרך של הצגת ראיות חסויות, הנמסרות למפקד ומוצגות בבית משפט זה, "מבלי לשתף בהם את הנפגעים מהפעלת הסמכות". עוד טוען המבקש, כי תקנה 119 עומדת בניגוד להוראות הדין הבינלאומי המחייבות את המפקד, תוך שהוא מפנה להוראות הרלבנטיות לשיטתו באמנות הבינלאומיות השונות. בנוסף, טוען המבקש כי קשיים אלו, בשים לב לשימוש "ההולך וגובר בתקנה 119, וכן העובדה כי היא נתונה במחלוקת קבועה" בבית משפט זה, מצדיקים דיון נוסף בשאלת סמכות הפעלתה של התקנה. לבסוף, מטיל המבקש ספק בנימוק ההרתעתי שניצב בבסיס הפעלת תקנה 119, "נימוק שאין לו שיעור ואין לו בחינה ממשית". זאת, לבד מן הקושי העקרוני בתכלית ההרתעתית, הטמון, לטענת המבקש, ב-"שימוש באדם שעבר עבירה או ביצע פיגוע כאמצעי".

דיון והכרעה

17.שקלתי את טענות המבקש, ובאתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. כידוע, דיון נוסף הוא הליך השמור למקרים נדירים וחריגים, שבהם נפסקה הלכה חדשה אשר עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, "או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" של ההלכה שנפסקה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; וכן ראו, מיני רבים: דנג"ץ 2376/23 הילאן נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 8 (22.3.2023) (להלן: עניין הילאן); דנג"ץ 4605/21 שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 4 (30.6.2021)).

תנאים אלו רחוקים מלהתקיים בענייננו.

18.עיון בפסק הדין מעלה כי לא נפסקה בו כל הלכה חדשה; לא כל שכן הלכה העומדת באמות המידה המחמירות, המצדיקות קיומו של דיון נוסף. בית המשפט אישר, פה-אחד, את ביצוע ההריסה, וזאת בהתאם להלכה הנוהגת עמנו, שקיבלה ביטוי בפסקי דין רבים שניתנו בבית משפט זה בנוגע לתקנה 119. בפסק הדין אף הודגש, כי הוא אינו נדרש לטענות העקרוניות בעניין חוקיות השימוש בתקנה 119: "במספר פסקי דין מהשנים האחרונות נערך דיון מעמיק בטענות כגון אלו שמעלים העותרים שבפנינו בעניין חוקיות השימוש בתקנה 119 [...] לפיכך, לעניין טענותיהן הכלליות והעקרוניות של העותרים בדבר חוקיות השימוש בתקנה 119, יפים דברי חברי השופט י' עמית אשר ציין כי 'לא כל אימת שבית משפט זה דן בעתירה שעניינה תקנה 119 לתקנות ההגנה, יש להידרש מבראשית לנושא העקרוני של עצם הסמכות להוציא צווי החרמה והריסה על פי תקנה זו'" (לקביעה דומה, ראו בין היתר: דנג"ץ 9324/17 אבו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 5 (29.11.2017); דנג"ץ 416/19 ג'ברין נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 5 (17.1.2019); דנג"ץ 663/22 אבו שחידם נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 8 (30.1.2022); עניין הילאן, פסקה 9 (22.3.2023)).

19.לצד דחיית הטענות במישור העקרוני, נקבע במישור הפרטני כי נסיבות המקרה הקונקרטי אינן מקימות עילה להתערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בכל הנוגע לצו ההריסה. בית המשפט הגיע למסקנה זו, בהתבסס על פסיקתו העקבית של בית משפט זה ביחס למכלול הטענות של המבקש. כך ביחס לקביעה כי די בראיות המינהליות שעמדו לפני המפקד, המוליכות למסקנה כי אין להמתין להכרעה בשאלת כשרותה הראייתית של הודאת המבקש בהליך הפלילי; כך באשר לשיקול הנוגע למידת מעורבותו של המבקש בהוצאתו לפועל של הפיגוע, ושל מידת מעורבותם וידיעתם של שאר בני המשפחה המתגוררים בדירה; כך באשר לשאלת זיקתו של המבקש לדירה, על רקע הטענה כי הוא אינו הבעלים; וכך בשאלת מידת ההתערבות של בית המשפט בחוות הדעת ההנדסית, על רקע טענות לנזקים אגביים לדירות ולמבנים סמוכים.

20.למעשה, עיון בבקשה מלמד, כי כלל לא נטען בה שפסק הדין חרג, בדרך זו או אחרת, מהנתיב שסללה הפסיקה בשאלת חוקיות תקנה 119, ובאופן הפעלת שיקול הדעת של המפקד במסגרתה; אף לא נטען כי פסק הדין שגה באופן בו יישם את ההלכה הנוהגת (טענה שגם אם היתה נטענת, לא היה בה להצדיק דיון נוסף; ראו למשל, דנג"ץ 5924/20 המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון נ' אבו סוהילה, פסקה 9 (8.10.2020)). דומה כי המבקש מכיר בכך שפסק הדין, צועד בתלם שהתוו קודמיו, ואולם מבקש כי נשוב ונתהה על הראשונות – על ההלכה הנוהגת עמנו בסוגיה שעל הפרק; ואולם כאמור, לא לכך נועדה מסגרת דיונית זו.

21.הבקשה נדחית אפוא בזאת.

אין צו להוצאות.