דנג"ץ 7495/98 אנטון מלבסקי נ. שר הפנים

1.בבג"צ 1227/98 הוחלט לדחות את עתירתו של העותר כנגד החלטתו של המשיב לבטל את תעודת העולה והאזרחות הישראלית שניתנו לעותר. לפני עתירה לדיון נוסף על פסק הדין.

2.הטעמים שבעטיים בוטלו תעודת העולה והאזרחות של העותר היו שהעותר מסר ידיעה כוזבת בניגוד לחוק האזרחות, תשי"ב1952- ולחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952- (עובדה, שכשלעצמה, אולי לא היתה מספיקה להכריע על יסודה נגד העותר), וכי הוא "בעל עבר פלילי", כמשמעות דיבור זה בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, תש"י1950-, העלול לסכן את שלום הציבור. הממצא שהעותר הוא "בעל עבר פלילי" נקבע על יסוד כלל הראיה המנהלית.

בעתירה שלפני ריכז פרקליט המערער את טיעוניו בשימוש שבית משפט זה עשה בכלל הראיה המנהלית, להוכחת "עבר פלילי" ללא הרשעה. טענתו היא כי בית משפט זה קבע הלכה חדשה בקבעו שיתכן "עבר פלילי" ללא הרשעה, הלכה הסוטה מהילכת בג"צ 94/62 פ"ד ט"ז 1846 ומהילכת בג"צ 442/71 פ"ד כו(2) 337, שהיא גם הלכה קשה ומורכבת, ושלא היה מקום לנקוט נגד העותר באמת המידה המחמירה, הנובעת מההלכה החדשה, שלא היתה בתקפה כאשר בקש העותר לקבל את תעודת העולה. עוד טען העותר שמשקל הראיות המנהליות שנזקפו לחובתו לא היה מספיק כדי להצדיק את תוצאת פסק הדין.

הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות.

3.בפסק הדין נשוא העתירה נטה השופט זמיר, שכתב את פסק הדין, לקבוע שבבג"צ 94/62 פ"ד ט"ז 1846 ובבג"צ 442/71 הנ"ל לא נקבעה הלכה לפיה עבר פלילי של אדם קיים או ניתן להוכחה אך ורק אם אותו אדם הורשע בפלילים. העותר משיג על קביעה זו וטוען שבפסקי הדין האמורים אכן נקבעה הלכה כזו. מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, שהדין עם העותר בענין בג"צ 94/62, שהרי משלשת השופטים שישבו בדין רק השופט זוסמן היה בדעה שדי היה בכלל הראיה המנהלית כדי לקבוע את עברו הפלילי של אדם ונראה הדבר שדעתם של שני השופטים הנותרים היתה שונה. לעומת זאת טענת העותרים לגבי האמור בבג"צ 442/71 אינה מבוססת (ראה דברי השופט זוסמן, שם בעמ' 400). עם זאת, כפי שציין בית המשפט העליון בפסק דינו, ניתנו במרוצת השנים פסקי דין בהקשרים שונים ומגוונים המכירים באפשרות של הוכחת עובדות בדבר קיומה של התנהגות פלילית באמצעות כלל הראיה המנהלית. האסמכתאות בענין זה פורטו בפסק הדין. לפיכך גם אם יש בפסק דינו של בית המשפט שינוי הלכה (והדבר מוטל בספק), אין זה אלא שינוי טכני שבא להתאים את המצב המשפטי בסוגיה שלפנינו לדין הכללי. בנסיבות אלו איני סבור שהעותר יכול היה, כביכול, לסמוך על צפיה, כאילו הדין הקודם ימשיך לעמוד בתקפו. אכן, גם לו ראיתי את פסק דינו של בית המשפט נשוא העתירה ככולל הלכה חדשה, לא שוכנעתי מטענות העותר שקיים סיכוי של ממש שתוצאת פסק הדין תשתנה בדיון הנוסף.

גם בכל שאר טענות העותר, כמו בענין משקל הראיות, לא מצאתי צידוק לקבל את העתירה. לפיכך אני דוחה את העתירה.