דנג"ץ 7856/19רון אהרון קובי נ. שר הפנים, חה"כ אריה דרעי

1.

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 6485/19 (השופטים י' עמית , ג' קרא ו י' וילנר ) שניתן ביום 25.11.2019 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נמחקה עתירתו של המבקש לקבוע כי המשיב 1, שר הפנים, מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו לדון בעניינו באפשרות להורות על סיום כהונתו של המבקש, ראש עיריית טבריה, בהתאם להוראת סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] וכי המשיב 2, מנכ"ל משרד הפנים, אשר נטען כי הוא איש אמונו של המשיב 1, אינו יכול לפעול בעניינו של המבקש בהקשר זה.

2.

ביום 17.11.2019 הוציא בית המשפט צו על-תנאי המורה למשיבים 3-1 לנמק "מדוע לא ימנה שר הפנים ועדה ממונה למילוי תפקידי המועצה חלף חברי המועצה שפקעה כהונתם, וזאת על פי סמכותו לפי סעיף 206(ב1)(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש]; ומדוע לא יעביר שר הפנים את סמכותו על פי סעיף 206(ב1)(1) לשר אחר, נוכח הטענה לניגוד עניינים". ביום 24.11.2019 הגישו המשיבים 3-1 הודעת עדכון בה נמסר כי שר הפנים החליט להימנע מקבלת החלטה באשר להמשך כהונתו של המבקש וכי בהמשך לכך תתבקש הממשלה, באישור הכנסת, כנדרש בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה לקבל החלטה על העברת הסמכות לפי סעיף 206(ב1)

באשר להמשך כהונתו של המבקש, ולשם החלטה זו בלבד, לידיו של שר אחר. עוד הודיעו המשיבים כי הליך השימוע למבקש ולחברי מועצת העיר טבריה יתקיים בהקדם האפשרי לפני מנכ"ל משרד הפנים, הממונה על המחוז, נציג האגף לתקצוב ופיתוח במשרד הפנים ונציג הלשכה המשפטית במשרד, וכי לאחר השימוע יעביר מנכ"ל משרד הפנים את המלצתו להכרעתו של השר אליו תועבר סמכותו של שר הפנים. נוכח האמור ביקשו המשיבים 3-1 להורות על מחיקת העתירה. בתגובתו להודעה זו, התנגד המבקש למחיקת העתירה וביקש כי ינתן צו מוחלט בעתירה.

ביום 25.11.2019 ניתן פסק הדין, אשר הורה, לאור האמור בהודעת המשיבים 3-1, על מחיקת העתירה, ועל ביטול צו הביניים שהוצא בה ואשר מנע את קיום השימוע למבקש.

3.

מכאן הבקשה דנן, בה טוען המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, לפיה "מינוי חברי ועדה ממונה כרוך ומותנה בהליך שימוע והחלטה בעניינו של ראש העיריה, כאשר הדבר לא נקבע בלשון פקודת העיריות", וכי הלכה זו סותרת היא הלכות קודמות של בית המשפט. עוד נטען כי קיום השימוע בפני מנכ"ל משרד הפנים יוביל לכך שטענותיו לא תישמענה בלב פתוח ובנפש חפצה, וכי תוצאה זו סותרת אף היא הלכות קודמות של בית המשפט. יחד עם הגשת הבקשה לדיון נוסף, הגיש המבקש בקשה כי בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע השימוע בעניינו, אשר נקבע ליום 3.12.2019.

4.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. נקודת המוצא לבחינת השאלה האם יש להורות על קיומו של דיון נוסף היא האם נפסקה הלכה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). עוד נפסק כי על ההלכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת (דנג"ץ 4325/19 שגב נ' ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות , פסקה 7 (2.9.2019)). מקריאה זהירה של פסק הדין מושא הבקשה עולה בבירור כי לא נפסקה בו כל הלכה, ודומה כי גם המבקש מודע לכך, בציינו כי " אמנם פסק הדין לא קבע מסמרות אך גם באי אמירתו היתה למעשה קביעה שמנוגדת להלכה " (פסקה 39 לבקשה). די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. למעלה מן הצורך אציין, בכל הנוגע לטענות המבקש כלפי השימוע שיתקיים בעניינו, ומבלי לקבוע דבר לגופן, כי אין בדחיית הבקשה דנן כדי למנוע מן המבקש להעלותן, ככל שימצא לנכון וככל שהדבר יידרש, בכל הליך עתידי מתאים בו ינקוט, ובעיתוי הראוי.

סיכומו של דבר – הבקשה לדיון נוסף והבקשה להורות על עיכוב ביצוע הליך השימוע בעניינו של המבקש נדחות. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.