דנג"ץ 8115/05 הרב ישי בר חן נ. ראש ממשלת ישראל

1.ביום 23.8.2005 ניתן פסק-דין בבג"צ 7710/05 בפני בית משפט זה (הרכב השופטים: ביניש, א' א' לוי, ורובינשטיין) העוסק בסוגיית הריסת בתי הכנסת בשטח המפונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. בית המשפט פסק ברוב דעות (השופטים: ביניש ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של השופט לוי, כי דין העתירה להידחות, וכי אין להתערב בהחלטת ממשלת ישראל מיום 6.6.2004 (מספר 1996) לפיה, ככלל, לא יושארו בשטח המפונה "בתי המגורים של המתיישבים ומבנים רגישים, לרבות בתי כנסת" וזאת בכפוף לדרכי פעולה שונות שיש לנקוט ליישום החלטת הממשלה על מנת להקטין ככל הניתן את הפגיעה הכרוכה בפירוקם; דרכי פעולה אלה לא היו במחלוקת של ממש בין הצדדים. בית המשפט בדעת המיעוט של השופט א' א' לוי סבר כי אין מקום לדחיית העתירה בטרם ייבחנו דרכים שונות לשימור בתי הכנסת מפני הריסה, בבחינת חובה המוטלת על הממשל כלפי קודשי היהדות – בחינה שלא מוצתה. משכך סבר השופט א' א' לוי כי אין לראות בהריסת בתי הכנסת באותו שלב פתרון שאין בלתו.

2.העותרים פנו בעתירה לדיון נוסף וטוענים בה כי הנושא העומד לדיון מצדיק דיון נוסף נוכח הרגישות הדתית-הלכתית, הלאומית, והציבורית הכללית שהוא מעלה, ולאור קשיותה של התוצאה הנובעת מיישום החלטת הממשלה.

3.עמדת המדינה היא כי דין הבקשה להידחות, משאין היא עונה לתנאים הנדרשים לקיום דיון נוסף. לטענתה, מדובר בהחלטה מדינית המבוססת על שיקולים מדיניים מובהקים, ודרכי יישומה עונים לדרישות המידתיות והאיזון המתבקשות בנסיבות העניין.

4.קיימנו דיון בהרכב מורחב בעתירה, ושמענו בהרחבה את טיעוניהם של הצדדים. כן נתנו דעתנו לטיעונים המשלימים שהוגשו על ידם. לאחר שנשקלו מכלול היבטיה של הסוגיה, הגיעו רוב שופטי ההרכב (הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש, השופטת א' פרוקצ'יה, והשופט א' גרוניס) לכלל דעה כי, חרף חשיבותו ורגישותו הרבה של הנושא העומד לדיון, לא מתקיימים במקרה זה תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ה – 1984, לפיהם ניתן להורות על דיון נוסף מקום "שההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט, או שמפאת חשיבותה, קשיותה, או חידושה... יש... מקום לדיון נוסף". לדעת שופטי הרוב, תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה שלפנינו, מאחר שפסק הדין נשוא העתירה אינו קובע כל הלכה חדשה, אלא בוחן את חוקיות החלטת הממשלה באמצעים משפטיים מקובלים, הנקוטים בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית, תהא אשר תהא חשיבותה ורגישותה של אותה החלטה.

לדעת שופטי המיעוט (השופטים: א' א' לוי, ע' ארבל וא' רובינשטיין) היה מקום לקבל את העתירה לדיון נוסף, וזאת שכן לשיטתם החלטה בבית משפט זה במדינה יהודית ודמוקרטית, בנושא עתיר רגישות כהריסת בתי כנסת, מחמת חשיבותו וקשיותו הגדולה, על היבטיו ההלכתיים והלאומיים, ונוכח השלכותיו במישור הבינלאומי והיהודי, היא בבחינת הלכה במובנה הרחב, שיש בה חשיבות, קשיות, וחידוש על פי מהותה, גם אם איננה נכנסת למסגרת "צרה" של "הלכה" משפטית במובן המקובל. גורלם של בתי הכנסת בשטחים המפונים הוא נושא בעל משמעות ערכית כה כבדת משקל, המצדיק, אפוא, לדעת שופטי המיעוט בחינה נוספת של חוקיות החלטת הממשלה במסגרת דיון נוסף.

5.לאור קביעותינו כמפורט לעיל, אנו דוחים ברוב דעות את העתירה לדיון נוסף.

נבקש להוסיף, כי בהחלטתנו זו איננו מתעלמים מהקושי רב הפנים הנלווה ליישומה של החלטת הממשלה בעניין פירוקם של בתי הכנסת בשטח המפונה. קושי זה נוגע בראש וראשונה לתושבים שעזבו את המקום, אשר בית הכנסת שימש להם משכן תפילה, מרכז רוחני-דתי, ומקום בו התייחדה הקהילה בשעות עצב ושמחה, ובו נשמעו קול האמונה של הפרט, ותפילתו של הציבור. סביב בית הכנסת נוצקו החוליות המקשרות בין חברי הקהילה בינם לבין עצמם, ודרכו התגבשו דפוסי החיים בחומר וברוח של תושבי המקום. אולם, קדושת בית הכנסת חורגת מגדרה של הקהילה ביישוב, והיא מעניינו של הציבור היהודי כולו, באשר הוא, בישראל ומחוצה לה. ייחודו של בית הכנסת ממשיך להתקיים גם לאחר שננטש. ערך זה משתלב גם בתפישה הבינלאומית בדבר הגנה על מקומות קדושים, בניינים דתיים, ומקומות דתיים באשר הם. בצד היבטים אלה, קיימים שיקולים מדיניים שונים המשפיעים על ההחלטה כיצד יש לנהוג בבתי הכנסת הנותרים בשטח המפונה. גורל בתי הכנסת בשטח המפונה, הוא, אכן, עניין מורכב ורב היבטים. הוא מצוי באחריותה הישירה של הממשלה.

6.לאור האמור, אנו דוחים ברוב דעות את העתירה לדיון נוסף. הצו הארעי שניתן ביום 28.8.2005 מתבטל. אנו יוצאים מן ההנחה שכל הפעולות המעשיות וההלכתיות שנמנו בפסק הדין מיום 23.8.2005 לשם העתקתו והעברתו של כל הניתן מבתי הכנסת ותכולתם ייעשו.