דנג"ץ 8151/06 מוניות קו 2 - אחדות שעריה נ. מדינת ישראל - משרד התחבורה

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון (הנשיא א' ברק, הנשיאה ד' ביניש והשופט א' רובינשטיין), שדחה את עתירתן של המבקשות, וכן עתירות נוספות שהדיון בהן אוחד (בג"ץ 8179/05, 153/06, 303/06, 1063/06). העתירות עסקו בשאלת חוקתיותן של חלק מהוראות החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 64) תשס"ה-2005 (להלן: החוק ), ובשאלת חוקיותן של חלק מהוראות התקנות שהותקנו מכוח החוק. ההוראות האמורות מעגנות רפורמה בענף מוניות השירות.

בפסק-דינו סקר בית המשפט העליון את התמורות שחלו לאורך השנים בענף מוניות השירות. לא נחזור על הפרטים – בעיקרו של דבר הבהיר בית המשפט כי ההחלטה בדבר כינון רפורמה באה על רקע הפעילות הבלתי חוקית המרובה בענף, שהסבה נזק כלכלי ניכר לתחבורה הציבורית. העיקרון המנחה של הרפורמה – כך הוסבר – הוא ששירות המוניות בא להשלים את שירותי ההסעה ההמונית (כמו רכבת ואוטובוס), ולא להתחרות בהם. עיקרון זה – כך בואר – מבוסס על חוסר היעילות הגלום בהפעלת קווים עתירי ביקוש באמצעות מוניות. הפעילות של מוניות השירות במקביל לקווים של אוטובוסים – נאמר עוד – מפרה את האיזון העדין בתחום, פוגעת ברווחיותם של קווי האוטובוס, ובסופו של יום מסבה נזק לציבור בכללותו. שיקול נוסף שהובא בפסק-הדין נוגע לכך שהפעלת מוניות השירות נעשית ברובה באופן לא מבוקר, תוך גרימת הפרעות תנועה, סכנה בטיחותית וזיהום אויר. כל אלה – כך נכתב בפסק-הדין – הם שיקולים מתחום המדיניות, "והם מסתברים, תואמים את השכל הישר וניסיון החיים". החוק בא ליתן מענה לבעיות השונות, ובהעדר תשתית ראייתית המצביעה על שיקולים זרים – כך נקבע בפסק-הדין – אין לכאורה מקום להתערבות שיפוטית בקביעת המדיניות, שאף התגבשה לכלל דבר-חקיקה ראשי.

בית המשפט העליון, בהסתמכו על הלכות מושרשות, הוסיף וקבע כי בעניין מהסוג הנדון, הכרוך בגיבוש מדיניות כלכלית וחברתית, ביקורתו של בית המשפט היא מרוסנת. לממשלה – כך הובהר – נתון שיקול דעת רחב בהתוויית המדיניות ובבחירה בין דרכי פעולה אפשריות, והדברים אמורים ביתר שאת לגבי הרשות המחוקקת. התערבותו של בית המשפט בכגון דא שמורה – כך נקבע – למקרים חריגים, והמקרה הנוכחי אינו בא בגדרם. בית המשפט הוסיף ונדרש לסוגיות שונות שהועלו. בית המשפט לא ראה לנכון לדחות את העתירה מטעמי שיהוי, אולם הטענות לגופן, הן במישור החוקתי הן במישור המנהלי – נדחו לאחר דיון מפורט.

עיינתי בטענות שהועלו במסגרת הבקשה לדיון נוסף, וכן בתגובת המשיבים ובתשובה לתגובה. לא מצאתי כי קמה עילה להורות על דיון נוסף במקרה זה, בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אכן, כדברי המבקשות, המ דובר ברפורמה עדכנית ובחקיקה חדשה, אולם בכך בלבד אין כדי להקים עילה לדיון נוסף. ברגיל – והדברים יפים גם לבחינה ופרשנות של דברי-חקיקה חדשים – מכריע בית המשפט העליון בתיקים המובאים בפניו פעם אחת, על-ידי הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, והדיון הנוסף לא נועד ליצור ערכאה נוספת (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , תק-על 95(2) 1446). במקרה זה, הכרעתו של בית המשפט העליון, פה אחד, בשאלות שבאו בפניו, משקפת בחינה מעמיקה של טענות הצדדים ושל מטרות החוק והוראותיו, והיא נשענת על הלכות קודמות ועל כללי-הביקורת הנהוגים זה מכבר. אין אפוא עילה לקיום דיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית משפט זה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.