דנג"ץ 8212/11עזבון רבקה פורמן ז"ל נ. קרן קיימת לישראל

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' גרוניס , ע' פוגלמן ו י' עמית ) מיום 3.10.2011 בבג"ץ 5889/08 ובארבע עתירות נוספות שנדונו יחדיו, שבו נדחו עתירות שהוגשו כנגד החלטה 534 של מועצת מקרקעי ישראל, המחייבת בתשלום דמי הסכמה כתנאי להעברת זכויות בנחלות במגזר החקלאי.

בפסק הדין נשוא העתירה נדחו טענות העותרים, ששילמו דמי הסכמה, כנגד סמכות מועצת מקרקעי ישראל לדרוש תשלום דמי הסכמה, וזאת בהסתמך על פסיקה קודמת של בית משפט זה. כמו כן נדחו טענותיהם העקרוניות של העותרים באשר לסבירות שיעור דמי ההסכמה, שהוא כשליש מעליית ערך הקרקע. יחד עם זאת, הותיר בית המשפט את האפשרות לטעון כי שיעור דמי ההסכמה אינו סביר בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה מסוים. בנוסף התייחס בית המשפט לערכאה המוסמכת לדון בטענות העותרים. בית המשפט ציין כי למעשה דורשים העותרים השבה של הסכומים ששולמו, לטענתם, ביתר. בהקשר זה קבע בית המשפט כי אין כל מניעה להגיש תביעה כספית ולהעלות במסגרתה הן את הטענות שמקורן במשפט הפרטי והן את הטענות המבוססות על המשפט הציבורי. עוד העיר בית המשפט כי ברור שבית המשפט האזרחי מוסמך לדון מכוח סמכותו הנגררת גם בטענות שמקורן במשפט הציבורי. הליכה בדרך זו, כך ציין בית המשפט, תמנע את פיצול ההליכים, שכן בית המשפט הגבוה לצדק לא ידון בטענות מתחום המשפט הפרטי. בית המשפט הוסיף עוד כי הוא ראה לנכון להכריע בעתירות לגופן נוכח התפתחויות שונות מאז הגשתן של העתירות, כולל החלטות שניתנו בגדרן.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה לפיה ניתן לתקוף בתקיפה עקיפה את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, וזאת במסגרת הליכים אזרחיים הנוגעים לחיוביים כספיים של המינהל. לטענת העותר הוא ביקש לתקוף את החלטה 534 בתקיפה ישירה ועתירתו הייתה בעלת אופי ציבורי דומיננטי, ועל כן לא היה מקום לחייבו לפנות תחילה להליך אזרחי. בהקשר זה מפנה העותר לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 5796/08 ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בנווה ימין נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 29.12.2011) (להלן: עניין נווה ימין ), שבו נקבע כי תובענה שאופייה הדומיננטי הוא מינהלי צריכה להתברר בבית המשפט הגבוה לצדק ולא בבית המשפט האזרחי. כמו כן משיג העותר על דחיית טענותיו בדבר חוקיות החלטה 534 ובדבר סבירות גובה דמי ההסכמה. בהקשר זה טוען העותר כי ההחלטה בעניין זה מונעת ממנו, למעשה, להעלות את טענותיו כנגד חוקיותה וסבירותה של החלטה 534 בתקיפה עקיפה. טענה נוספת של העותר היא במישור הדיוני. לעניין זה טוען העותר כי בהחלטת ביניים שניתנה במסגרת הדיון בעתירות ביום 10.11.2010 על ידי מותב אחר (הנשיאה ד' ביניש , המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור ) נקבע שיש להפריד בין הפן החוזי של העתירות לבין הפן הציבורי והמינהלי-חוקתי שלהן, ולפיכך נדרשה באת-כוח העותר להגיש עתירה מתוקנת אשר תתייחס לטיעונים בדבר אי-חוקתיותה ואי-חוקיותה של החלטה 534. לטענת העותר, משלא חל שינוי בנסיבות בין הדיונים שנערכו בעתירה, פוגע פסק הדין נשוא העתירה באינטרס ההסתמכות של צד להליך על החלטות ביניים וביציבות המשפט.

המשיבים מתנגדים לקיום דיון נוסף בעתירה. לטענתם, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה, וודאי לא כזו המצדיקה את קיומו של דיון נוסף. בהקשר זה מציינים המשיבים כי אין כל חידוש הלכתי בקביעה לפיה לבית המשפט האזרחי נתונה סמכות לדון גם בעילות שמקורן במשפט הציבורי. המשיבים מדגישים עוד כי בית המשפט הכריע בעתירות לגופן, ולפיכך אין כל סתירה בין פסק הדין נשוא העתירה לבין החלטת הביניים שניתנה במסגרת הדיון בעתירות.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של קיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. בהקשר זה יוער כי בפסיקת בית משפט זה כבר נקבע בעבר כי בית המשפט האזרחי מוסמך במסגרת הליך אזרחי לדון גם בטענות שמקורן הוא במשפט המנהלי (ראו רע"א 7852/05 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.3.2009)). בנסיבות אלה ומשהכריע בית המשפט גם בטענות העותרים לגופן איני רואה סתירה בין פסק הדין נשוא העתירה לבין ההלכה שנקבעה בעניין נווה ימין . מעיון בעתירה לדיון נוסף עולה כי טענות העותר הן טענות ערעוריות מובהקות המבקשות להשיג על תוצאת פסק הדין נשוא העתירה, אולם בפסיקתנו כבר נקבע לא אחת כי טענות ממין זה אינן מקימות עילה לדיון נוסף (ראו למשל דנ"פ 9317/10 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.2011)).

בשולי הדברים אעיר כי אף אין סתירה בין פסק הדין שניתן לבין החלטת הביניים שניתנה לעניין הפרדת הטענות הציבוריות-חוקתיות מהטענות שהועלו על ידי העותרים במישור החוזי; אותה החלטה שניתנה על רקע אי הבהירות בניסוח העתירה המקורית.

אשר על כן העתירה נדחית. העותר ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבים.