דנג"ץ 843/11זאור זיינלוב נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הג

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בבג"ץ 6006/09 זאור זיינלוב נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 10.1.2011, השופטים

א' א' לוי , א' גרוניס ו- ע' ארבל ), בו נדחתה עתירה שהגישו העותרים 3 ו-4 לקבלת מעמד בישראל מכח חוק השבות, התש"י - 1950 (להלן: פסק הדין ).

2.

את זכאותם למתן המעמד בישראל ביקשו העותרים 3-4 לבסס על אימוץ שנערך בשנת 2003 על-ידי העותר 1, בן זוגו של אימם וזכאי שבות בעצמו. כידוע, סעיף 4א(א) לחוק השבות מעניק אמנם מעמד לילדים של יהודי - ובכלל זה מי שאומצו על-ידו - אך לצורך כך מוטל על מבקשי המעמד להוכיח כי עסקינן באימוץ כן וכי החלת חוק השבות בנסיבות העניין תביא אכן למימוש זכותו של יהודי לעלות ארצה מבלי לפגוע בתא משפחתי קיים. בנסיבות העניין, וכאמור בפסק הדין, עלה אצל המשיב חשש באשר לכנות האימוץ. לפיכך נתבקשו העותרים 3-4 להציג ראיות על קיומו של תא משפחתי מאז שנת 1996 (המועד ממנו על-פי הטענה קיימו העותרים תא משפחתי משותף) ולהוכחת כנות האימוץ. חרף מספר הזדמנויות שניתנו להם לעשות כן, לא צלחו העותרים בהצגת ראיות כאמור, ולפיכך החליט המשיב שלא להיעתר לבקשתם לקבלת מעמד בישראל. בית המשפט העביר את החלטת המשיב תחת שבט ביקורתו, ושוכנע אף הוא כי לא עלה בידי העותרים להרים את הנטל להוכחת כנות האימוץ. לפיכך לא מצא להתערב בהחלטת המשיב שלא להעניק לעותרים מעמד בישראל מכח חוק השבות.

3.

לשיטת העותרים, פסק הדין עומד בסתירה לשתי הלכות יסוד במשפט

המינהלי; ראשית , ההלכה הנוהגת באשר להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות. טענת העותרים בהקשר זה הינה כי בפני בית המשפט לא הונחה מעולם החלטה מטעם המשיב, לא כל שכן החלטה העומדת בדרישות הדין המינהלי, וחרף זאת קבע בית המשפט כי לא הוכחה בפניו עילה לשנות מן ההחלטה. במצב דברים זה, כך על-פי הטענה, ניתן לראות בפסק הדין כמתן לגיטימציה להליכים פגומים של קבלת החלטות הרשות. שנית , נטען כי פסק הדין עומד בסתירה להלכה שנקבעה בפסק הדין בבג"ץ 394/00 מקסימוב נ' משרד הפנים , פ"ד נח(1) 919 (2003),

בכל הנוגע לנטל ההוכחה המוטל על מבקש מעמד מכח חוק השבות.

4.

בחנתי את טענות העותרים ואת פסק הדין נשוא העתירה, אך לא מצאתי כי נקבעה בו הלכה כלשהיא, לא כל שכן הלכה חדשה וקשה המקיימת את תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסה חדש], התשמ"ד - 1984. בכך אין תמה נוכח העובדה כי כל עניינו של פסק הדין ביישום נסיבות העניין הקונקרטיות ומסכת הראיות המינהליות שהציגו העותרים, על הדין הנוהג לעניין מתן מעמד מכוח חוק השבות. לפיכך, לא מצאתי כי פסק הדין מבסס עילה לקיום ההליך הנדיר של דיון נוסף, ומכאן החלטתי להורות על דחיית העתירה. כן יצוין בשולי הדברים כי טענת העותרים באשר להעדר החלטה מטעם המשיב אינה נהירה, שכן מעיון בתגובת המשיב שהוגשה לבית המשפט עולה כי הוצגה בה עמדתו המפורטת של המשיב בעניינם של העותרים והנימוקים עליהם נשענה.

5.

אשר על כן, דין העתירה להדחות. משלא התבקשה תגובה, לא יעשה צו להוצאות.