דנ"מ 1220-24 דנ"מ 1220-24

1.לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 4010/23 (השופטים י' עמית, נ' סולברג וד' מינץ) בעע"ם 4010/23 מיום 22.1.2024 (להלן: פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף או פסק הדין).

2.המבקש ואשתו, שניהם מאובחנים כבעלי נכות נפשית, זכאים לדיור ציבורי. בשנת 2017 הגיש המבקש בקשה למשרד השיכון להשתבץ בדירה בקומה נמוכה מזו שלה הם זכאים, וזאת כנטען בשל מצבה הנפשי של אשתו שמחייב את שיכונם בדירת קרקע. בחודש מאי 2017 התקבלה החלטת הוועדה המחוזית של מחוז השרון במשרד השיכון לאשר מגורים בקומה ראשונה (להלן גם: ההחלטה משנת 2017). המבקש טוען כי במסגרת החלטה זו נקבע כי יש לאשר "שינוי קומה בתור ממתינים ל-עד 1" (ראו בפסק הדין, פסקה 1). עוד באותה השנה המבקש ומשפחתו שובצו לדירת קרקע בעיר חולון, אך זמן קצר לאחר מכן בוטל השיבוץ וזאת כנטען בשל טעות אנוש, מאחר שאשתו של המבקש זכאית למגורים בקומה ראשונה, ולא בקומת קרקע. המבקש ניהל הליכים שונים מול המשיב, משרד הבינוי והשיכון, ובסופם נדחו בקשותיו לדיור בקומת קרקע.

3.ביום 13.12.2022 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו נגד החלטת המשיב שלא לראות באשת המבקש כזכאית לדיור בקומת קרקע. בפסק הדין, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי בהחלטה בעניינו של המבקש פעל המשיב בהתאם לנהליו, שקל את השיקולים הנדרשים לעניין וכי החלטתו היא סבירה. לצד זאת, מצא בית המשפט להורות על קבלת החלטה חדשה בעניינו של המבקש שבמסגרתה לא יתבסס המשיב רק על עמדת יועץ רפואי, אלא על עמדת ועדה רפואית. משכך, הורה בית המשפט כי הדיון בשאלת זכאות המבקש לדירה בקומת קרקע תיבחן פעם נוספת והמשיב יעביר את החומר הרלוונטי לוועדה הרפואית בהתאם לנוהל משרד הבינוי והשיכון 08/05 "נוהל הקצאת דירות בשכירות בדיור הציבורי" (18.7.2007).

4.המבקש ערער על פסק הדין והשיג על הקביעה כי לא נפל פגם בקבלת ההחלטה בעניינו. במסגרת ההליך הוגשו מספר הודעות עדכון שנגעו לבחינה המחודשת של בקשת המבקש, אשר לימים נדחתה (ראו בפירוט פסקאות 5-4 בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף). בהודעת העדכון האחרונה, ביקש המשיב כי הערעור ימחק וציין כי זכויות המבקש ממילא שמורות לו ביחס להחלטה האחרונה בעניינו. המבקש מצדו הודיע כי הוא עומד על ערעורו. ביום 22.1.2024 דחה כאמור בית המשפט את הערעור לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). בית המשפט עמד על כך שלא נמצאו תימוכין לטענת המבקש שבהחלטה משנת 2017 אושרה בקשתו למגורים בקומת קרקע. עוד צוין כי לא ניתן להסיק מהחלטה זו או מחוות הדעת הרפואית שעליה היא מתבססת את זכאות המבקש למדור בקומת קרקע. בית המשפט הוסיף כי מובן ששיבוצם הזמני של המבקש ומשפחתו בנכס בחולון יצרה אצלם ציפייה, אך אין בציפייה זו כדי להקנות זכות לקבלת דירת קרקע. בית המשפט עמד על כך שהמשיב בחן את המקרה ביסודיות, אך לא מצא שיש הכרח לשכן את המבקש בדירת קרקע בלבד. בנסיבות אלו, פסק בית המשפט כי לא קיים סעד שניתן להושיט למבקש.

5.מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה שלפיה "שיקול דעת הוועדה המנהלית המקצועית של המשיב (במקרה דנא 'הוועדה המחוזית'), גובר, על חוות דעת רפואית ו/או המלצת היועץ הרפואי מטעם המשיב" (סעיף 2 לבקשה). לטענת המבקש, בקביעתו זו, סטה בית המשפט הן מהוראות נהלי המשיב, הן מהכלל שלפיו בית המשפט לא יכריע בשאלות רפואיות.

6.לאחר שעיינתי בבקשה לקיום דיון נוסף על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, דיון נוסף הוא הליך חריג ונדיר ששמור למקרים שבהם נקבעה הלכה חדשה אשר עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"ם 1127/24 אלאטרש נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 5 (6.2.2024)). פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף אינו עומד באמת מידה זו. בפסק הדין הקצר, דחה בית המשפט את ערעור המבקש מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות לאחר שמצא שאין לערעור סיכוי להתקבל. בית המשפט עמד על מכלול נסיבות המקרה דנן ומצא כי לא קיים סעד שניתן להושיט למבקש. בהכרעתו זו לא קבע בית המשפט הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה שתצדיק קיומו של דיון נוסף (דנ"ם 481/24 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית חדרה, פסקה 5 (29.1.2024)). יתר טענות המבקש הן טענות ערעוריות מובהקות, וכידוע, דיון נוסף אינו "ערעור נוסף" (ראו, מני רבים: דנ"ם 5804/22 חי נחמיאס מגורים והשקעות בע"מ נ' פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ, פסקה 12 (17.11.2022); דנ"ם 889/21 רשות שדות התעופה נ' פנגיה די דבליו בע"מ, פסקה 11 (17.3.2021)). לבסוף, אעיר, כפי שציין המשיב במסגרת ההליך נושא הבקשה לדיון נוסף, כי טענות המבקש ביחס להחלטה החדשה בעניינו שמורות לו (פסקה 5 לפסק הדין), וברי כי איני מביע עמדה לגופם של דברים.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.