דנ"מ 1590/10 אלוני מיתר בע"מ נ. אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 10.2.10 בעע"ם 4881/08, שניתן מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים א' א' לוי ו ע' פוגלמן .

פסק הדין נשוא העתירה עוסק במחלוקת שנתגלעה בין העותרת לבין המשיבה 1, שתי חברות העוסקות בשיכון עובדים בעיר אילת, שעניינה הוא במתן היתר לשימוש חורג לעותרת על ידי המשיבה 2 (להלן: הוועדה המקומית ). ההיתר לשימוש חורג שניתן למשיבה 1 נועד לאפשר שימוש של מגורים בנכס באילת, המיועד למלאכה ולתעשייה, וזאת לצורך מגורים של עובדי מלונות באילת. בפסק הדין נשוא העתירה נדחה ערעורה של המשיבה 1 על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע, בו נקבע כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר של מחוז הדרום (להלן: ועדת הערר ) שלא להאריך את תוקף ההיתר לשימוש חורג, אולם יש להחזיר את הדיון לוועדת הערר כדי שתמצה את הבירור בסוגיית הנחיצות המיידית של מגורי עובדים. בפסק הדין נשוא העתירה קבע בית משפט זה כי ערעורה של המשיבה 1, שהופנה כנגד ההחלטה להחזיר את העניין לוועדת הערר, הפך לתיאורטי נוכח העובדה שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים לא עוכב, והדיון חזר לוועדת הערר שהחליטה על הארכת השימוש החורג. כנגד החלטה זו של ועדת הערר הגישה המשיבה 1 עתירה מינהלית נוספת, שהייתה תלויה ועומדת במועד מתן פסק הדין נשוא העתירה שבפניי.

בעת הדיון שנערך בבית משפט זה בערעורה של המשיבה 1 על פסק דינו האמור של בית המשפט לעניינים מינהליים הסתבר כי הוועדה המקומית האריכה את ההיתר לשימוש חורג שבידי העותרת למשך חמש שנים נוספות. בנסיבות אלה, ועל אף הקביעה כי ערעורה של המשיבה 1 הפך לתיאורטי, קבע בית משפט זה כי המשיבה 1 תוכל להגיש לוועדת הערר ערר על החלטת הוועדה המקומית להאריך את ההיתר לשימוש חורג שניתן לעותרת. זאת, על אף שהמשיבה 1 לא הגישה לוועדה המקומית התנגדות להארכת ההיתר. בפסק דינו הפנה השופט רובינשטיין להוראת סעיף 112(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, שקובעת מיהם הזכאים להגיש לוועדת הערר ערר על החלטות הוועדה המקומית. על פני הדברים נראה כי המשיבה 1 אינה נמנית עם אף אחד מאלה הרשאים לערור בפני וועדת הערר, כיוון שלא הגישה התנגדות להארכת ההיתר. אף-על-פי-כן קבע השופט רובינשטיין כי תינתן למשיבה 1 אפשרות להגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית. זאת, כיוון שבהתחשב בפסיקה שפירשה באופן רחב את מעגל ה"נפגעים" מתכנית הייתה למשיבה 1 זכות להתנגד להארכת ההיתר, ובנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן היה על הוועדה המקומית להודיע לה על הבקשה לשימוש חורג שהוגשה על ידי העותרת.

בעתירה לדיון נוסף שבפניי תוקפת העותרת את קביעתו של בית משפט זה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה על אף שערעורה של המשיבה 1 הפך לתיאורטי, ועל אף שלא הגישה התנגדות להארכת ההיתר לשימוש חורג שבידי העותרת, יש לאפשר לה להגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית להאריך את ההיתר האמור. העותרת טוענת כי פסק הדין נשוא העתירה מעורר קשיים, שכן לא הייתה בפני בית המשפט מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית ולא נשקלה כלל שאלת הסתמכותה של העותרת על ההיתר לשימוש חורג שניתן לה. העותרת מציינת עוד כי הסעד של זכות ערר שניתן למשיבה 1 כלל לא נתבקש על ידה, ומוסיפה כי זכות הטיעון שלה נפגעה כיוון שהשאלה של מסירת הודעה למשיבה 1 על בקשתה החדשה של העותרת לקבלת היתר לשימוש חורג, כלל לא התעוררה בדיון שנערך בבית משפט זה בערעורה של המשיבה 1. בהקשר זה טוענת העוררת כי בית המשפט לא ערך בירור מדוע לא הוגש ערר בזמן, וכי לא נתבררה כלל השאלה האם הוועדה המקומית מסרה הודעה למשיבה 1 והאם הייתה מוטלת עליה חובה לעשות כן.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. טענותיה של העותרת כנגד פסק הדין נשוא העתירה הן טענות ערעוריות מובהקות. מדובר בטענות שהן בעיקרן טענות דיוניות באשר לאופן בו התברר בבית משפט זה ערעורה של המשיבה 1, שאינן חורגות מגדר המקרה הפרטני שנדון בפרשה לפנינו. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. בית משפט זה אף הדגיש בפסק דינו כי מתן זכות הערר למשיבה 1, על אף שלא הגישה התנגדות לבקשת העותרת להארכת תוקף ההיתר לשימוש חורג, נובע מנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן. בנסיבות אלה ברי כי לא מתקיימים בענייננו התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.