דנ"מ 2103/04 סופיריור כבלים בע"מ נ. עמותת העצמאים באילת

עתירות לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ולפיו התקבל ערעורה של עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) (להלן: לשכת המסחר ) ובוטל ההיתר לשימוש חורג מתעשייה למסחר שניתן לעותרת בדנ"מ 2103/04 (להלן: סופיריור ) לגבי מבנים שהקימה ביחד עם העותרת בדנ"מ 2106/04. בהחלטת כבוד הנשיא

הועברה העתירה לעיוני.

2.העותרות הסכימו להקים יחדיו מרכז מסחרי רחב ממדים באזור התעשייה והמלאכה הישן של אילת. בעקבות זאת ביקשה סופיריור מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אילת, היתר להרוס את המבנים שהיו במקרקעין שבבעלותה והיתר בנייה להקמת מבני תעשייה. בנוסף ביקשה סופיריור היתר לשימוש חורג מתעשייה למסחר שתוקפו לחמש שנים. הוועדה המקומית החליטה להעניק לסופיריור את כל ההיתרים שנתבקשו, אולם לשכת המסחר עררה על ההחלטה להעניק לסופיריור היתר לשימוש חורג. ועדת הערר במחוז הדרום החליטה לקבל את הערר ולבטל היתר זה. בידי סופיריור נותרו אפוא ההיתר לביצוע הריסה והיתר הבנייה. כנגד החלטה זו הגישו העותרות ערעור מינהלי לבית-המשפט לעניינים מינהליים. ערעורן התקבל ובית-המשפט קבע כי החלטת הוועדה המקומית להעניק לסופיריור את ההיתר לשימוש חורג ניתנה כדין. על פסק-דין זה ערערה לשכת המסחר לבית-המשפט העליון, שכאמור קיבל את ערעורה. ואולם, כבר עם קבלת היתרי ההריסה והבנייה החלו העותרות בביצוע עבודות הבנייה, להקמתם של מבנים למסחר (הגם שעל-פי היתר הבנייה רשאיות היו להקים מבנים לתעשייה); ומשלא התבקש - וממילא אף לא ניתן נגדן - צו לעיכוב ביצוע הבנייה עד להכרעה בערעור, הרי שעוד קודם למתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון עמדו המבנים על תלם, ובמקום החל פועל מרכז מסחרי גדול.

3.בקבלו את ערעורה של לשכת המסחר קבע בית-המשפט (מפי המשנה לנשיא אור ) כי החלטת ועדת הערר - אשר התבססה בעיקרה על שיקולים תכנוניים פרטיקולריים הנוגעים להשפעת המרכז המסחרי על סביבתו - לא חרגה ממתחם הסבירות, ואף לא לקתה בפגם מינהלי אחר שהיה בו כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט המינהלי. כן קבע בית-המשפט, כי "הקמת מרכז מסחרי רחב מימדים והפעלתו בהסתמך על היתר לשימוש חורג, תוך עקיפת הכנתה של תוכנית ובה פירוט סביר בנוגע לביצוע בניית המרכז המסחרי המיועד, אינה דרך ראויה". בנוסף דחה בית-המשפט את טענת העותרות כי המבנים הם בגדר "מעשה עשוי", וקבע, כי משבנו העותרות את המרכז המסחרי בטרם הסתיימו ההליכים בעניין אישור ההיתר לשימוש חורג, נטלו הן סיכון מודע לכך שייתכן ובסופו של ההליך לא יינתן להן היתר זה.

4.בעתירותיהן טוענות העותרות, כי לנוכח קיומם של פסקי-דין סותרים, שיצאו מלפני בית-המשפט העליון ביחס לגדר המקרים שבהם ראוי ליתן היתר לשימוש חורג, יש לקיים דיון נוסף בפסק-הדין במטרה לקבוע הלכה סופית ומחייבת בסוגיה זו. בהקשר זה נטען, כי הועדתו של הליך השימוש החורג אך לחריגות בהיקף מצומצם מההיתר שניתן אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיפי החוק הרלוואנטיים ואף לא עם תכליתו של כלי תכנוני זה, לאפשר גמישות תכנונית תוך התחשבות בצרכים משתנים. כמו-כן טוענות העותרות כנגד קשיות תוצאת פסק-הדין אשר התעלמה מכך שהקמת המבנים הושלמה וכי הושקעו בכך עשרות מיליוני ש"ח. נטען, כי תוצאה זו תביא לכך שבעל-דין שזכה בערכאה קמא ייאלץ להמתין עד לסיום ההליכים המתנהלים בעניינו קודם שיוכל להסתמך על פסק-הדין שניתן לטובתו, ובכך ייאלץ לשאת, שלא בצדק, במלוא הסיכון הכרוך בערעור. סופיריור מוסיפה וטוענת כי הטעם להתנגדותה של לשכת המסחר למתן ההיתר נעוץ, למעשה, בהגנה על עסקים קיימים באזור אילת מפני בתי העסק החדשים האמורים לפעול במרכז המסחרי; וכי לאור זאת, חותר הסעד שניתן בפסק-הדין תחת ההלכה הקובעת כי אין לנצל את דיני התכנון והבנייה למניעתה או לצמצומה של תחרות חופשית.

5.בתגובתה לעתירות טוענת לשכת המסחר, כי הטעם העיקרי לקבלת ערעורה היה שלבית-המשפט המינהלי לא הייתה עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר, ובכך אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף. כן היא טוענת כי האסמכתאות שעליהן הסתמכו העותרות אינן מלמדות על קיומן של הלכות סותרות ביחס לגדר המקרים שבהם יינתן היתר לשימוש חורג. ביחס לטענת העותרות בדבר תוצאתו הקשה של פסק-הדין משיבה לשכת המסחר, כי העותרות החלו בבנייה מיד כשניתן להן היתר הבנייה לתעשייה, וזאת חודשים רבים קודם למתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי. בעשותן כן הניחו כי בסופם של הליכים יינתן להן ההיתר לשימוש חורג, ובכך נטלו הן על עצמן סיכון. גם את טענת העותרות, כי בדחיית בקשתן להיתר לשימוש חורג יש משום ניצול הליכי תכנון ובנייה לפגיעה בתחרות, טוענת לשכת המסחר כי יש לדחות.

6.דין העתירה להידחות. מפסק-הדין נשוא העתירה עולה, כי בית-המשפט סבר שלשם קבלת הערעור די בקביעה כי החלטת ועדת הערר מצויה במתחם הסבירות ואינה לוקה בפגם שיכול היה להצדיק את התערבותו של בית-המשפט המינהלי. מכאן, שכל שנאמר בפסק-הדין על אודות המקרים שבהם ראוי ליתן היתר לשימוש חורג, אינו בבחינת הלכה העשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף. אף לגוף העניין נראה כי בקביעה שהקמת מרכז מסחרי בהיקף נרחב ראוי לה כי תיעשה תוך הכנת תכנית מפורטת, אין משום קשיות מיוחדת העשויה להקים עילה לקיומו של דיון נוסף. הוא הדין באשר לקביעת בית-המשפט, כי משביצעו העותרות את עבודות הבנייה מבלי שהמתינו לתוצאות הערעור, עליהן לשאת בתוצאות הסיכון שנטלו על עצמן. מטיעוני בא-כוחן בערעור עולה כי מלכתחילה התכוונו העותרות להקים מבנים למסחר, בעוד שההיתר שניתן להן היה להקמת מבנים לתעשייה. בנסיבות אלו ברי, כי בעובדות שיצרו בשטח לא היה כדי להוות שיקול שבית-המשפט אמור להתחשב בו במסגרת פסק-דינו. אף בטענתה של סופיריור בדבר ניצולם של דיני התכנון והבנייה למניעת תחרות עסקית, לא מצאתי ממש. הלוא אבן-הבוחן היחידה שהנחתה את בית-המשפט בהכרעתו היא סבירות השיקולים התכנוניים שעמדו בבסיס החלטתה של ועדת הערר; ומכל מקום, משהכירה הפסיקה בזכות העמידה של מתחרה עסקי בפני רשויות התכנון (ראו: עע"מ 8193/02 מקס ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ ואח'

(תק-על 2003 (4) 778)), ברור שלא מן הנמנע כי אף טענותיו של מתחרה עסקי, אם תימצאנה ראויות, עשויות להתקבל.

7.העתירה נדחית. כל אחת מן העותרות תשלם ללשכת המסחר שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪.