דנ"מ 3156/08 לשכת עורכי הדין בישראל נ. סאמר סורח'י עבד אל כרים מוחמד

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 8260/07, שניתן ביום 10.3.08. בפסק הדין נשוא העתירה נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שקבע כי המשיב זכאי להירשם כמתמחה, שכן יש לראותו כבעל השכלה משפטית גבוהה לפי סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין או החוק ).

עיקר המחלוקת בפסק הדין נשוא העתירה נסבה על פרשנותו של סעיף 25(3) הנ"ל, שקובע כי ניתן לראות את "מי שהוסמך בחוץ לארץ לעריכת דין ושימש בחוץ לארץ לפחות שנתיים עורך דין... כ"בעל השכלה משפטית גבוהה" (היותו של אדם "בעל השכלה משפטית גבוהה" היא אחד מתנאי הכשירות לעריכת דין בהתאם לסעיף 24 לחוק לשכת עורכי הדין). המשיב, שהוא תושב קבע ומתגורר במזרח ירושלים, ביקש כי ייקבע שהתנאי הקבוע בסעיף 25(3) לחוק מתקיים לגביו, כיוון שהוא שימש במשך למעלה משנתיים כעורך דין בשטחי הרשות הפלסטינית. עמדתה של העותרת הייתה כי יש לפרש את סעיף 25(3) לחוק לפי תכליתו; היינו כהוראה המבקשת לסייע לעורך דין זר המבקש להשתקע בישראל ולא כהוראה שחלה על מי שנולד וחי דרך קבע בישראל.

דעות חברי המותב שדן בפסק הדין נשוא העתירה נחלקו. השופט א' רובינשטיין , שכתב את פסק הדין העיקרי, קבע כי ככלל ראוי לפרש את סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין בצמצום, שכן תכליתו הייתה לסייע לעולים שהגיעו ארצה ממדינות בהן ניתן היה לעסוק בעריכת דין אף בלא השכלה משפטית מסודרת. עוד הוסיף השופט רובינשטיין , כי תכלית דומה של קליטת עולים עמדה גם בבסיסם של סעיפים 35(ב) ו-38(א) לחוק לשכת עורכי הדין. על אף גישתו הפרשנית העקרונית בנוגע להוראת סעיף 25(3) לחוק הגיע השופט רובינשטיין למסקנה כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ובהתחשב בכך שלשונו של סעיף 25(3) לחוק הותירה מקום לפרשנות שונה ומרחיבה יותר וליצירת ציפיות, אין הצדקה לאי-החלתה של חלופה זו בעניינו של המשיב אך משום שמקום מגוריו הוא בירושלים. עוד ציין השופט רובינשטיין כי לעותרת נתונה סמכות מכוח הוראת סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, שלא לרשום מתמחה "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין"; סמכות שאליה לא נדרשה עד כה העותרת במקרה דנן. השופט י' דנציגר הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט רובינשטיין , אולם הוא הביע את העמדה שנוכח לשונו של סעיף 25(3) לחוק כפשוטה ניתן לראות גם את מי שהוסמך כעורך דין בתחומי הרשות הפלסטינית ושימש במשך שנתיים כעורך דין בתחומי הרשות כ"בעל השכלה משפטית גבוהה" כנדרש בסעיפים 24(1) ו-25 לחוק לשכת עורכי הדין. עוד הוסיף השופט דנציגר , כי אם העותרת סבורה כי יש להחמיר בדרישות הרישום להתמחות אז פתוחה בפניה הדרך לתיקונו של סעיף 25(3) בדרך המקובלת.

השופטת א' פרוקצ'יה , שסברה כי יש לקבל את ערעורה של העותרת, נותרה בדעת מיעוט מבחינת התוצאה האופרטיבית בעניינו הקונקרטי של המשיב. עם זאת, קיבלה השופטת פרוקצ'יה את עמדתו העקרונית של השופט רובינשטיין באשר לפרשנות הראויה של הוראת סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין. בחוות דעתה הדגישה השופטת פרוקצ'יה כי החלופות להגדרת "השכלה משפטית גבוהה", הקבועות בסעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין נועדו להבטיח את רמתו המקצועית הגבוהה של מי שמבקש לשמש כעורך דין, וכי המשותף למרבית החלופות הללו הוא הצבת התנאי של השכלה משפטית אקדמית מוכרת על ידי הגורם המוסמך בישראל. החלופה הקבועה בסעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין היא חריג לכך ומבחינת תכליתה היא נועדה למקרים חריגים, שבהם מגיעים לישראל עורכי דין או שופטים זרים, לאחר ששימשו בתפקידם המשפטי מספר שנים מינימאלי בחוץ לארץ, ומבקשים להשתקע בארץ ולעסוק בעריכת דין. בהתחשב בתכלית זו הגיעה השופטת פרוקצ'יה למסקנה כי יש לפרש את לשונו סעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין באופן מצמצם, כך שהיא תחול רק על זרים המבקשים להשתקע בישראל ולא על תושבי ישראל שנולדו והתחנכו בישראל. לפיכך, ונוכח העובדה שהמשיב הוא תושב ישראל החי בישראל, עמדתה של השופטת פרוקצ'יה הייתה כי יש לקבל את ערעורה של העותרת ולקבוע כי אין מתקיימות בעניינו של המשיב החלופות השונות להגדרת "השכלה משפטית גבוהה" הקבועות בסעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין.

בעתירתה לדיון נוסף טוענת העותרת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה ובעייתית, המאפשרת לתושבי ישראל, שיוסמכו לעריכת דין על ידי הרשות הפלסטינית ויעסקו בעריכת דין בתחומי הרשות הפלסטינית במשך שנתיים לפחות, לבקש להתקבל להתמחות בעריכת דין בישראל; וזאת בלא שרכשו השכלה משפטית אקדמית במוסד מוכר. לטענת העותרת לעניין פרשנות החלופה הקבועה בסעיף 25(3) לחוק לשכת עורכי הדין יש לאמץ את עמדתה של השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין נשוא העתירה. העותרת מוסיפה וטוענת כי ההלכה שנקבעה לשיטתה בפסק הדין נשוא העתירה מנוגדת להלכה שקבע בית משפט זה בפסק הדין בבג"ץ 9477/96 חג'אזי נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין

בישראל (לא פורסם, 15.6.99) (להלן: עניין חג'אזי ), שבו נקבע כי תכליתו של סעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי הדין (שעניינו הוא במתן פטור מבחינת התמחות למי שהוסמך לעריכת דין בחוץ לארץ ושימש שם כעורך דין או מילא תפקיד שיפוטי) היא להקל על השתקעותו בישראל של מי שהוכר וצבר ניסיון בחוץ לארץ כעורך דין, וכי הסעיף אינו חל על תושב ישראל שהוסמך כעורך דין באזור ושימש שם כעורך דין.

המשיב מתנגד לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתו, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי, העומדת בתנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. התוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה מבוססת, כך טוען המשיב, על נסיבותיו האישיות הקונקרטיות ובהן הצלחתו בבחינות הלשכה בדיני מדינת ישראל ובשפה העברית, ההכרה בו כטוען שרעי המופיע בפני בתי הדין השרעיים בישראל והרשאתו בהתאם לכללים המסדירים ביקורי עורכי דין במתקני מעצר ומאסר. כן טוען המשיב, כי התוצאה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה אינה סותרת את ההלכה שנקבעה בעניין חג'אזי , שכן הנסיבות העובדתיות שנדונו בפסק הדין בעניין חג'אזי , שעסק כזכור בפרשנות הוראת סעיף 38(א) לחוק בתי המשפט, הן שונות מנסיבותיו הייחודיות של המשיב במקרה דנן.

מפסק הדין נשוא העתירה עולה כי הן השופט רובינשטיין והן השופטת פרוקצ'יה קיבלו את טענותיה העקרוניות של העותרת באשר לאופן בו יש לפרש את הוראת סעיף 25(3) הנ"ל ומצאו כי פרשנות תכליתית של הוראת הסעיף מחייבת שלא להחילו על תושבי ישראל. פרשנות זו מתיישבת אף עם הגישה שאומצה בפסק הדין בעניין חג'אזי בנוגע לפרשנות סעיף 38(א) לחוק לשכת עורכי הדין, המבוסס על תכלית דומה של הקלה על השתקעותם בארץ של עורכי דין ושופטים זרים. בנסיבות אלה עצם קיומה של מחלוקת בין שופטי המותב בנוגע לתוצאה הקונקרטית הראויה בעניינו של המשיב אינו מצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. לפיכך, לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית.