דנ"מ 3163/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. שמעון חרמון

המשיב, עורך-דין במקצועו, הורשע בשנת 1984 בעבירה של רצח בכוונה תחילה, וערעורו לבית-המשפט העליון נדחה. בשנת 1984, בטרם הורשע, הודיע המשיב על פרישתו מרצון מלישכת עורכי-הדין, לפי סעיף 48(1) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 ( חוק לישכת עורכי-הדין או החוק ). ביום 23.10.96 פעלה לישכת עורכי-הדין כסמכותה בסעיף 75 לחוק לישכת עורכי-הדין ויזמה הליך משמעתי נגד המשיב. בית הדין המחוזי למשמעת סבר כי מרותה של לישכת עורכי-הדין חלה על המשיב רק בכל הקשור לעבירות שנעשו בקשר למיקצועו, בהוסיפו כי הואיל והעבירה בה הורשע המשיב אינה קשורה למיקצועו, ממילא לא חלה מרות לישכת עורכי-הדין עליו. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שחלפו שנים רבות מאירוע העבירה ועד לפתיחת הליך המשמעת.

2.הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין ערער על ההחלטה לבית הדין הארצי למשמעת, וערעורו התקבל. בית הדין פירש את סמכות לישכת עורכי-הדין כמשתרעת על עורך-דין שביצע מעשה פלילי שיש עימו קלון גם לאחר שפרש מלישכת עורכי-הדין, ועל-אף שהמעשה הפלילי אינו קשור לעיסוקו כעורך-דין. נוכח מעשיו החמורים של המשיב גזר עליו בית הדין הארצי עונש של הוצאה מהלישכה לצמיתות.

3.על פסק-דין זה ערער המשיב לפני בית-המשפט העליון, בטענה כי אין הוועד המחוזי מוסמך לנהל נגדו הליך משמעת שכן פרש מהיותו חבר בלישכת עורכי-הדין עוד בטרם הורשע. ממילא, כך טען המשיב, סמכות הוועד המחוזי לא הופעלה כדין מה גם שהדבר נעשה בשיהוי ניכר. לטענתו, השתהות לישכת עורכי-הדין פוגעת בזכויות שונות העומדות לו, לרבות בזכותו לבקש את חידוש חברותו בלשכה (טענה שנשמעה הגם שהמשיב הצהיר כי אין בכוונתו לבקש את חידוש חברותו), בזכותו לכבוד ולחופש עיסוק ועוד.

4.בפסק-דין ארוך ומפורט (על"ע 2531/01) קבע בית-המשפט (מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה), בין היתר, כי:

... משילוב הוראות סעיפים 50 ו-75 לחוק יש בסמכות קובל לפתוח בהליך משמעת נגד עורך-דין שפרש מן הלשכה בגין עבירה שיש עמה קלון שעבר בעת שנימנה על הלשכה, הגם שהרשעתו בדין ארעה לאחר פקיעת חברותו. אף שהיו בידי הועד המחוזי כקובל מלוא האמצעים לנקוט בהליך משמעת על פי סעיף 75 לאחר הרשעתו הסופית של המערער ביולי 1987, הוא המתין בחיבוק ידיים שנים רבות ולא נקט כל פעולה, ורק באוקטובר 1996 יזם לראשונה הליך משמעתי במטרה להביא להטלת עונש של הוצאה מן הלשכה על המערער בגין העבירה בה הורשע. במועד זה חלפו, כבר 9 שנים מאז הפסק המרשיע הסופי וכ-13 שנים ממועד ביצוע העבירה, בלא שנמצא טעם העשוי להסביר או לתרץ את השיהוי הרב שחל בפתיחת הליך המשמעת.

נסיבות ענין זה חושפות שיהוי חמור בהליך המשמעת שננקט על ידי הועד המחוזי כנגד המערער. השתהותו של הקובל במשך שנים רבות עד לנקיטת ההליך חורגת באופן קיצוני מאמות מידה סבירות המתחייבות באכיפת דין המשמעת, ויש בה כדי לפגוע בעיקרי הצדק וההגינות הנדרשים לקיום הליך משמעת. שיהוי כזה, שאין בצידו כל הצדק סביר, פוגע בתכליתו של דין המשמעת לאכוף נורמות התנהגות ראויות בסמיכות ככל האפשר לארוע נשוא המשפט. הוא אינו מתיישב עם חובת הרשות הציבורית למצות תוך זמן סביר את סמכותה לנקוט בהליכים נגד נאשם כאשר מלוא האמצעים נתונים בידיה. טמונה בכך פגיעה בנאשם הזכאי לצפות, בלא קשר לטיב העבירה שעבר, כי לא ייחשף במשך שנים רבות וללא גבול לאיומם של הליכים משפטיים שטרם ננקטו נגדו, התלויים כחרב מתהפכת על צווארו. הוא זכאי לכך שהליכי משמעת בעניינו יינקטו תוך זמן סביר ולא יושהו עד אין קץ. הוא זכאי לצפות לכך כי לאחר שנים רבות של ישיבה בכלא ישאר גם בנתיב חייו שביב של תקוה וסיכוי לשיקום ולחיים חדשים. ציפייה זו נתונה גם למי שעבר את הנוראה שבעבירות. וכך, דין השיהוי החל במשפט הציבורי על עותר המגיש באיחור את עתירתו כנגד הרשות הציבורית חל, בשינויים המחוייבים, גם בעניינה של הרשות הציבורית המשתהה היא עצמה בהליכים שהיא נוקטת כנגד האזרח.

בצד השיהוי והפגיעה בזכויות הנאשם, יש לבחון האם בנסיבות הענין אי מיצויים של ההליכים עלול להוות פגיעה חמורה בשלטון החוק, העשויה בנסיבות מסוימות מטעמים שבאינטרס ציבורי כללי, להצדיק את ניהולו של הליך המשמעת חרף עינוי הדין שנגרם.

במקרה שלפנינו, באיזון בין שיקולי הפגיעה בפרט לעומת האינטרס הציבורי הכללי שבאכיפת דין המשמעת, נוטה הכף לזכות הנאשם.

לסופו של הליך אפוא, החליט בית-המשפט העליון לבטל את הליכי המשמעת שהיו נגד המשיב.

5.בעתירתו מבקש הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין כי אורה על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין האמור של בית-המשפט העליון. לטענתו, בית-המשפט לא איזן כראוי בין חובתה של לישכת עורכי-הדין להגן על הציבור ועל דימויו של המקצוע, לבין ההגנה על זכויותיו המהותיות והדיוניות של עורך הדין. באופן ספציפי, כך טוען הוועד, שגה בית-המשפט משהחיל עליו את עקרונות השיהוי וההגנה מן הצדק, נוכח חומרת העבירה שעבר המשיב והאינטרס הציבורי בנקיטת הליכי משמעת כנגדו; נוכח העובדה כי המדובר בהליכי משמעת ולא בהליכים פליליים; ונוכח העובדה כי לא הוכר מקומם של דיני ההתיישנות בהליכי משמעת. טענה נוספת בפי הוועד מכוונת עצמה כלפי קביעתו של בית-המשפט ולפיה סמכות בית הדין למשמעת לפי סעיף 75 לחוק היא לענוש באחד העונשים הקבועים בסעיף 68 לחוק, וכי אין הוא מוסמך לענוש באחד מן העונשים הקבועים בסעיף 69 לחוק.

6.דין העתירה דחייה. תנאי-יסוד הוא לקיומו של דיון נוסף, כי בית-המשפט העליון פסק הלכה, ולא סתם הלכה אלא הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בסעיפים 7-4; דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות (ירושלים) (1993) בע"מ נ' עיריית ירושלים (לא פורסם). בנסיבות העניין שלפנינו לא מצאתי כי ההלכה שנפסקה בפסק-הדין נושא העתירה הינה מסוג ההלכות שמוצדק לקיים בעניינן דיון נוסף.

7.לעניין טענתו הראשונה של הוועד - ולפיה לא איזן בית-המשפט כראוי בין אינטרס הציבור והצורך להגן על מקצוע עריכת-הדין לבין אינטרס הפרט - טענה זו, מטיבעה, טענת ערעור היא, ומקומה לא יכירנה בעתירה לדיון נוסף. מערכת האיזונים שבית-המשפט הפעיל בענייננו אין בה - כשלעצמה - מן החידוש, וכל שעשה בית-המשפט אינו אלא שיישם על עובדות המקרה את מערכת האיזונים הקיימת. אופן יישום זה אינו בבחינת עילה לקיום דיון נוסף. ראו: דנג"ץ 2309/03 אייכנשטיין נ' ראש הממשלה (טרם פורסם).

8.עוד טוען הוועד כי בית-המשפט נתן מישקל יָתֵר על הראוי לאינטרס הפרט, משהחיל על ענייננו את עקרונות השיהוי וההגנה מן הצדק. כך, לטענתו, אין ניתן ללישכה למצות את הדין עם המשיב - ועל דרך זו להגן על הציבור ועל העוסקים במקצוע עריכת-הדין – אך בשל העובדה שהוועד השתהה בפתיחת ההליכים נגד המשיב. גם טענה זו אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. אם סובר הוועד כי לא ניתן מישקל מספיק לשיקולים של דימוי המקצוע וההגנה על הציבור, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, שכן היה זה הוא שלא פעל כחובתו ולא ניהל את הליך המשמעת ביעילות, כנדרש, אלא השתהה בפתיחתו שנים רבות כל-כך. ומשנשתהה כפי שנשתהה, נתקשה להשתכנע בדבריו כי אין ליתן מישקל מכריע לשיקול של זכויות עורך-הדין בהליך המשמעת. בייחוד נכון הדבר בנסיבות המקרה הספציפי, בו כנגד החשש לפגיעה בזכויות המשיב אין ניצב חשש לפגיעה בציבור או במקצוע שכן המשיב הישעה עצמו מחברות בלישכה והוא מצהיר כי לא יבקש לחדש את חברותו בה בעתיד.

9.תחולת עקרון השיהוי בהליכי המשמעת נדונה בעבר בהקשרים אחרים. למשל: על"ע 14/83 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' קובלר , פ"ד לח(2) 207. הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין כפוף אף-הוא לעקרונות המשפט המינהלי, לרבות לדוקטרינת השיהוי. אין אפוא כל חידוש בכך שבית-המשפט ראה את פעולת הוועד כבאה בתחומי דוקטרינת השיהוי. נזכור כי אין לזהות בין החלת עקרון השיהוי על ענייננו לבין החלתם של דיני התיישנות על הליכי משמעת; שכן להבדיל מדיני ההתיישנות, עקרון השיהוי אינו מעגן עצמו במיגבלות זמן מוגדרות וקיומו נגזר מיסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים ומסוגיית הפגיעה בשלטון החוק.

10.ההגנה מן הצדק כרוכה בענייננו עד-בלי-הפרד בעיקרון השיהוי, ושאלת תחולתה בהליכי משמעת נדונה בעבר גם אם לא הוכרע בה. למשל: עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי , פ"ד נז(3) 817, 842. ככל שהוסיף בית-המשפט נדבך חדש להלכה, אין המדובר בחידוש המצדיק קיומו של דיון נוסף (דנג"ץ 2333/04 נאסר נ' משטרת ישראל (טרם פורסם)).

11.באשר לטענת הוועד כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה ולפיה אין בית הדין למשמעת רשאי - מכוח סעיף 75 לחוק - לגזור על נאשם עונשים לפי סעיף 69 לחוק אלא לפי סעיף 68 בלבד: סמכותו של בית הדין להטיל עונשים נוספים זולת העונשים שבסעיף 68 נדונה בהערת-אגב, שכן אפשרות לגזור על המשיב עונש לפי סעיף 69 כלל לא עמדה על הפרק, וכידוע לא יתקיים דיון נוסף אלא על-אודות הלכה שבפסק-דין.

העתירה נדחית.

היום, י"ז בסיוון תשס"ד (6.6.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04031630_G04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il