דנ"מ 481-24 דנ"מ 481-24

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 247/24 (השופטים ד' מינץ י' אלרון וח' כבוב) מיום 9.1.2024 (להלן: פסק הדין).

1.ביום 16.10.2023 הגישה המבקשת עתירה מינהלית שעניינה בדרישת תשלום שהוציאה עיריית חדרה (היא המשיבה בבקשה; להלן: העירייה) למבקשת בשנת 2023 בגין חוב משנת 2005 שנוגע לפסיקת הוצאות בהליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים (להלן: החוב). במסגרת עתירה זו טענה המבקשת, בין היתר, כי בשים לב למועד שבו נוצר החוב, החלטת העירייה התקבלה בשיהוי ניכר, וממילא הנזק הראייתי שנגרם לה בשל השיהוי האמור עולה על גובה החוב; ולחלופין נטען כי החוב התיישן. ביום 1.1.2024 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטת ת' נאור פרי) את העתירה וקבע, בעיקרם של דברים, כי בשים לב לתקופת ההתיישנות של פסק דין לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, החוב נושא ההליך לא התיישן; וכי נוכח טענתה של המבקשת שלפיה בשנת 2005 הגיעו הצדדים להסדר בעניין החוב, היה עליה להציג מסמכים שיעידו על כך וממילא אין מדובר בנזק ראייתי שגרמה לה העירייה. בצד האמור, ציין בית המשפט כי אכן קיים שיהוי באופן גביית החוב על ידי העירייה, אולם אין בכך כדי להצביע על חריגה ברורה ממתחם הסבירות, ובנסיבות המקרה לא קמה עילה להתערבותו.

2.ביום 9.1.2024 דחה בית משפט זה (השופטים ד' מינץ, י' אלרון, וח' כבוב) ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין בעתירה המינהלית. במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט, בעיקרם של דברים, כי אין עילה להתערבות בקביעותיו המנומקות של בית המשפט לעניינים מינהליים ובהן, הקביעות לעניין התנהלותה של המבקשת, וכן בנוגע לטענותיה בדבר התיישנות החוב והנזק הראייתי. משכך, קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה מדובר בערעור שאין לו סיכוי להתקבל ודחה אותו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) שחלה בעניין זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

3.מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוענת המבקשת, בין היתר, כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה שלפיה צו להוצאות במסגרת הליך שיפוטי עולה כדי פסק דין חלף הגדרתו כהחלטה אחרת. בנוסף, נטען כי פסק הדין דן בסוגיות עקרוניות שעניינן בנסיבות שבהן יש לעשות שימוש בתקנה 138(א)(1) לתקנות, וכן בפרק הזמן שבו רשאית רשות לגבות חוב מרגע שהתגבש. לגופם של דברים, נטען כי שגה בית המשפט עת שקבע כי אין לערעור סיכוי להתקבל ודחה אותו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות; זאת, בשים לב לשאלות העקרוניות שמתעוררות במקרה דנן.

4.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה לדיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג, ששמור למקרים יוצאי דופן שבהם נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984; דנ"ם 7035/23 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמלה נ' הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בירושלים ובמזרח התיכון, פסקה 9 (18.12.2023); דנ"ם 3433/23 שובל ניהול והשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 12 (4.7.2023)). איני סבור כי המקרה שלפניי בא בקהלם של אותם מקרים יוצאי דופן. בפסק דינו דחה בית המשפט את הערעור נושא הבקשה לפי סמכותו מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות, וזאת לאחר שמצא כי אין עילה להתערבות בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ושבנסיבות המקרה אין לערעור סיכוי להתקבל. בניגוד לטענתה של המבקשת, הכרעתו של בית המשפט נטועה בנסיבות המקרה הפרטני, וממילא לא נקבעה בפסק הדין כל הלכה חדשה, לא כל שכן כזו שתצדיק את קיומו של דיון נוסף (דנ"ם 8613/23 פלוני נ' עיריית כפר סבא, פסקה 4 (11.1.2024); דנ"ם 5958/21 הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – ההסתדרות במרחב חיפה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 8 (2.11.2021); דנ"ם 8122/19 עובד נ' הראל, פסקה 5 (15.1.2020)). בנוסף, טענותיה של המבקשת שמכוונות לעצם החלטתו של בית המשפט לדחות את הערעור לפי סעיף 138(א)(1) לתקנות, כמו גם לקביעות שעניינן בהתיישנות החוב ובשיהוי שבגבייתו, הן טענות ערעוריות מובהקות, שאינן מצדיקות את קיומו של דיון נוסף (דנ"ם 4996/22 משולמי נ' המשרד לביטחון פנים - האגף לרישוי לכלי ירייה, פסקה 4 (9.8.2022); דנ"ם 9772/17 פומס נ' לשכת עורכי הדין, פסקה 2 (25.12.2017)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.