דנ"מ 5297/12 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום ההתנתקות נ. כליף תעשיות (1994) ב

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 16.5.2012 בעע"ם 7792/09. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופטת א' חיות , שאליה הצטרפו בהסכמה השופטת מ' נאור והשופט י' עמית . בפסק הדין נתקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שדחה את עתירת המשיבים לביטול החלטת הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: חוק ההתנתקות ). החלטת הוועדה דחתה את בקשת המשיבים לקבלת תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, לפי סעיף 137(ב)(2) לחוק ההתנתקות.

2.

המשיב 2 מחזיק ב-99.5% מהון המניות של המשיבה 1 (להלן: החברה ) והוא משמש גם כמנהלה. הפיצוי אותו תבעו המשיבים לפי חוק ההתנתקות היה בגין מבנה של מפעל שהוקם על ידי החברה באזור התעשייה ארז שברצועת עזה. אין חולק שלצורך בניית המבנה הוציאה החברה הוצאות בשיעור שעלה במיליוני ש"ח על סכומי ההוצאות שעליהם דיווחה החברה במהלך השנים לרשויות המס לצורך ניכוי הפחת. הוצאות אלה מומנו, כך נטען, מכיסו הפרטי של המשיב 2. השאלה העיקרית שהתעוררה במסגרת ההליכים השונים שנוהלו בעניין גובה הפיצוי למשיבים הייתה האם בקביעת גובה הפיצוי למשיבים היה על הוועדה המיוחדת, המוסמכת לפסוק פיצוי לפנים משורת הדין, להתחשב בהוצאות שהיו כרוכות בפועל בהקמת המבנה; או שמא צדקה הוועדה המיוחדת כאשר קבעה שבחישוב גובה הפיצוי אין מקום להתחשב בהוצאות שלא דווחו בטופס הפחת שהוגש על ידי החברה לרשויות המס.

3.

בפסק הדין נשוא העתירה קבעה השופטת חיות כי קשה למצוא עוגן לשוני לגישת הוועדה המיוחדת לפיה אין לאשר בשום מקרה תשלום מיוחד לבעל עסק פעיל, שלא בהתבסס על המחיר הנקוב בטופס הפחת. עוד קבעה השופטת חיות כי הוועדה המיוחדת נועדה לטפל במקרים חריגים ולהוות מעין "שסתום ביטחון" באותם מקרים אשר בהם הפיצוי המשתלם למפונה על פי תנאי החוק אינו הוגן ואינו ראוי, ומתקיימות נסיבות מיוחדות אשר בהן מן הצדק להורות על תשלום מיוחד שיגשים את תכלית החוק בעניין זה. כמו כן הוסיפה השופטת חיות כי קביעת כלל נוקשה לפיו על הוועדה המיוחדת להתבסס רק על טופס הפחת אינה מתיישבת עם מהותה ועם אופייה של הוועדה, שהוסמכה לדון בבקשות לתשלום מיוחד בנסיבות מיוחדות ולפסוק פיצוי לפנים משורת הדין. לפיכך, קבעה השופטת חיות כי במילוי תפקידה אין הוועדה המיוחדת מחויבת להיצמד לתנאי הזכאות הקבועים בחוק. בהקשר זה הוסיפה השופטת חיות כי הוועדה המיוחדת רשאית להסתמך גם על נתונים השונים מאלה שהוצגו בעבר בפני רשויות המדינה, אף כי אין מדובר בעניין של מה בכך. כן הפנתה השופטת חיות להלכה הנוהגת בדיני הנזיקין, לפיה אין לחסום בפני הניזוק את האפשרות לטעון, ואף להציג הוכחות, כי הכנסתו הייתה גבוהה מזו שדיווח עליה לשלטונות המס. בנוסף הודגשה בפסק הדין ייחודיותו של אירוע ההתנתקות, שמביאה לפרשנות הוראות חוק ההתנתקות וסמכויות הוועדה המיוחדת בדרך שיהיה בה כדי להגשים באופן מיטבי את תכלית הפיצוי שביסוד החוק. בפסק הדין עמדה השופטת חיות גם על השפעתו של תיקון מס' 4 לחוק ההתנתקות, שהתקבל ביום 15.8.2011 (לאחר הגשת הערעור לבית משפט זה). תיקון זה מסדיר, בין היתר, את השיפוי הכספי לעסק שהעתיק את מקומו, וזאת תוך הכרה באפשרות לחריגה בתנאים מסוימים מהאמור בטופס הפחת שהגיש בעל העסק. בעניין זה נדחתה עמדתה של הוועדה המיוחדת כי תיקון מס' 4 מהווה הסדר שלילי באשר לאפשרות לחרוג מהאמור בטופס הפחת במקרים אחרים. זאת ועוד, השופטת חיות אף קבעה כי תיקון מס' 4 מחזק את המסקנה הפרשנית לפיה הוועדה המיוחדת רשאית במקרים המתאימים לאשר תשלום מיוחד בגין מבנה שלא בהתבסס על טופס הפחת, כחלק מן המגמה לחתור לתוצאה הוגנת, צודקת ושיוויונית בין המפונים. יחד עם זאת הדגישה השופטת חיות כי על הוועדה המיוחדת לבחון כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו ולהשתכנע כי מתקיימות בו נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן תשלום מיוחד.

4.

נוכח האמור לעיל, ולאחר שנתנה משקל לדיווח הבלתי מלא בטופס הפחת שהוגש לרשויות המס ולקושי להוכיח בדיעבד את עלויות הבנייה, קבעה השופטת חיות כי יש להורות על תשלום מיוחד למשיבים בשיעור אותו העריכה מינהלת תנופה, שבהתאם לחישוביה פוצו המשיבים בכשליש בלבד מתוך עלות ההקמה של המבנה בפועל. עוד הוסיפה השופטת חיות כי יש להתחשב במצב האישי אליו נקלע המשיב 2, בין היתר, נוכח הפיצוי החלקי בלבד שקיבל. כן ציינה השופטת חיות כי המשיב 2 סיפק ולו הסבר חלקי לחסר שנפל בטופס הפחת, ולטענתו הטעם לכך נעוץ בעובדה שהשקיע במבנה מכיסו הפרטי ולא מכספי החברה שבבעלותו. לפיכך, קבעה השופטת חיות כי למשיבים ישולם בגין עלות הקמת המבנה תשלום מיוחד בשיעור של כ-6.3 מיליון ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מדצמבר 2003

(זאת, בנוסף לפיצוי שכבר קיבלו).

5.

בעתירתה לדיון נוסף טוענת הוועדה המיוחדת כי להלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה עלולות להיות השלכות רוחב קשות, שייתכן כי בית המשפט לא היה ער להן, בכל הנוגע לאכיפה הכלכלית ולעבירות מס והון. לטענת הוועדה המיוחדת, פסק הדין שחייב את המדינה להכיר בטענה להשקעות בסכומי עתק שלא דווחו, עלול לשמש, אף בהקשרים אחרים לגמרי, אסמכתה לחיוב המדינה להתעלם מהעלמת כספים מרשויות המס. פסק הדין אף עלול, לטענת הוועדה המיוחדת, "להכשיר"

כספים שמקורם בהעלמת מס ואולי אף בהלבנת הון, בכך שהוא מחייב את המדינה לשלם פיצוי בגין השקעת אותם כספים. בהקשר זה טוענת הוועדה המיוחדת כי שיקולי מדיניות משפטית ראויה מחייבים העברת מסר נורמטיבי חד וברור, שלפיו המדווח באורח חלקי או כוזב לרשות לא יוכל בתביעותיו העתידיות נגד המדינה לזכות בכספים מקופתה "ולהכשירם" תוך כפירה בדיווחיו שלו עצמו. עוד טוענת הוועדה המיוחדת כי לפסק הדין נשוא העתירה עלולות להיות השלכות כבדות משקל ומשמעותיות בהיבט התקציבי, אשר קשה מאוד לאומדן, אך הן מוערכות בהיקף של מאות מיליוני ש"ח. זאת, נוכח הרחבת היקף שיקול הדעת של הוועדה המיוחדת והאפשרות לפתיחתם מחדש של הליכים מול מפונים בנושא גובה הפיצוי. בעניינם הפרטני של המשיבים טוענת הוועדה המיוחדת כי הללו העדיפו, ככל הנראה, לספוג את המחיר של ניכוי הוצאות פחת בשיעור מעט נמוך יותר מדי שנה תחת חשיפת קיומו של ההון שהושקע לכאורה בחברה.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה אמנם הלכה בנוגע להיקף שיקול דעתה של הוועדה המיוחדת הפועלת לפי חוק ההתנתקות. אולם, הלכה זו מוגבלת להליכים מול וועדה זו, המוסמכת במפורש לפסוק פיצוי לפנים משורת הדין, ואין בה כדי להשליך על הליכים מול גופים אחרים של המדינה ובהקשרים אחרים. בית משפט זה הדגיש בפסק הדין את תכליותיו המיוחדות של חוק ההתנתקות ועמד על כך שהוועדה המיוחדת צריכה לבחון בכל מקרה ומקרה את קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן תשלום מיוחד. בהתאם לגישה זו התבססה תוצאת פסק הדין במידה בלתי מבוטלת על נסיבותיהם הפרטניות של המשיבים, ולפיכך אין בו כדי להשליך בהכרח על מקרים רבים אחרים של תביעות מפונים לפי חוק ההתנתקות. על כן איני סבור כי מתקיימים במקרה דנא התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. אף העובדה שפסק הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד תומכת במסקנה זו (ראו למשל דנג"ץ 3193/12 עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל נ' שר האוצר (לא פורסם, 1.6.2012)).

7.

אשר על כן, העתירה נדחית. משלא הוגשה תשובה, אין צו להוצאות.