דנ"מ 7551/04 תמיר כהן נ. לשכת עורכי הדין-הועד המרכזי

עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שבעל"ע 9846/03 תמיר כהן נ' לשכת עורכי הדין - הוועד המרכזי .

2.העותר התמחה בעריכת דין, הוסמך והתקבל כחבר לשכת עורכי הדין בישראל. לימים נתגלה, כי לעת שביקש את אישור הלשכה להתמחות ולהסמכה היה תלוי ועומד כנגדו כתב אישום פלילי שהעותר הסתיר את דבר קיומו מן הלשכה אף שנדרש להצהיר על כך בתצהירים. עוד נתגלה, כי העותר שינה את נוסח התצהירים הסטנדרדיים שנדרש להגיש ללשכה - תצהיר הנלווה לבקשת ההתמחות ותצהיר הנלווה לבקשה לקבלו לחברות בלשכה - והשמיט מהם הצהרות הנוגעות להעמדה לדין; והכל, תוך שהוא שומר על צורה חזותית דומה ביותר לטופס התצהיר הסטנדרדי ומבלי שדיווח ללשכה על השינוי. בנסיבות אלו לא הבחינה לשכת עורכי הדין בשינוי שנערך בתצהירים והעותר נתקבל לשורותיה.

3.משנתגלו מעשי העותר, נפתחו כנגדו הליכים משמעתיים שגררו לאחריהם הליכים משפטיים שונים. כל אלה מפורטים בפסק דינו של בית המשפט העליון ולא נחזור עליהם. לענייננו די שנאמר כי לסופם של הליכים בוטלה חברותו של העותר בלשכת עורכי הדין. חלף עבר פרק זמן לא ממושך, והעותר פנה ללשכת עורכי הדין וביקש להירשם מחדש כעו"ד. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין דן בבקשתו של העותר והחליט כי העותר "אינו ראוי להיות עורך-דין והוא יכול לחדש את בקשתו בחלוף עשר שנים מהמועד שבו הגיש לראשונה את בקשתו להתקבל כחבר בלשכה (באפריל 2000)". העותר עירער על החלטת הוועד המרכזי לבית-המשפט העליון. בית המשפט (הנשיא ברק והשופטים נאור ורובינשטיין) דן בערעור, החליט לדחותו לגופו, אך בה-בעת הוסיף והחליט לקצר לתשע שנים את התקופה בה יהיה העותר מנוע מהגיש בקשה להתקבל כחבר לשכה.

4.על פסק דין זה הגיש העותר את בקשתו הנוכחית לדיון נוסף, ובה טוען הוא כי בית המשפט העליון פסק הלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף בשני נושאים "שהראשון בהם הוא נושא התצהיר הקשור לבקשה להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין והשני שבהם קשור לזכות הטעון בפני הועד המרכזי " (סעיף 2 לבקשה; ההדגשות במקור - מ' ח'). הבה נבחן שני נושאים אלה.

5.נושא ראשון הוא "נושא התצהיר", וליתר דיוק - סמכותה של לשכת עורכי הדין לדרוש ממועמדים תצהיר ובו פרטים על כתבי אישום תלויים ועומדים. סוגיה זו נדונה בבית המשפט וכה היו דבריו באותו עניין (מפי השופטת נאור):

המערער חזר וטען לפנינו כפי שטען בזמנו בבית הדין המשמעתי כי הלשכה איננה מוסמכת לדרוש ממועמד (לקבלה כמתמחה או לקבלה כחבר) להצהיר שלא הוגש כנגדו כתב אישום, ועל כן זכאי היה, לטענתו "לקצר" את טופס התצהיר ולהימנע מלהצהיר על העובדה שהוגש נגדו כתב אישום.

לדעתי המערער מנוע מלהעלות טענה זו לאחר שנבחנה ונדחתה בהליך בענין מחיקת שמו כחבר בלשכה, הליך שהפך לחלוט. גם לגוף הענין סבורה אני שאין ממש בטענה. על פי פסיקה עניפה של בית משפט זה זכאית הלשכה לשקול את העובדה שנגד מועמד תלוי ועומד כתב אישום בעבירה אשר לכאורה יש בה קלון ... מקובלת עלי קביעתו של בית הדין המשמעתי לפיה מוסמכת הלשכה "לסנן" מועמדים בלתי ראויים. לשם כך יש לה את כל סמכויות העזר הנדרשות, ובהן סמכות לדרוש ממועמד להצהיר שלא הוגש נגדו כתב אישום. בהחלטה מיום 21.10.2003, עמד בית הדין המשמעתי בהרחבה על עמדתו של המערער באותו הליך, עמדה לפיה אין הוא חייב למסור דבר ללשכה, תוך רמז שעל הלשכה לחפש בעצמה את האינפורמציה הרלבנטית. גישתו של המערער היתה גישה לפיה אין הוא חייב דבר ללשכה. עמדה זו אין ביכולתי לקבל מבחינה משפטית. אך מעבר לכך - אפילו צדק המערער בטענתו המשפטית, אין הדבר מצדיק את הדרך בה העלים עובדות מהלשכה. המערער נקט בדרך פתלתלה: הוא הגיש (פעמיים) תצהיר חלקי. הוא לא כתב ללשכה: איני מסכים להגיש תצהיר, ואין זה בסמכותכם לדרוש זאת ממני. אילו עשה כך היתה, מן הסתם, נדלקת "נורה אדומה" אצל מי שבחן את הטופס, והמערער לא היה מתקבל בקלות כמתמחה או מאוחר יותר כחבר בלשכה. המערער הגיש תצהיר שאף שתוכנו

הרשום איננו כוזב, הוא תצהיר מטעה. יש בו העלמת עובדה שהיה ברור למערער כי הלשכה מוצאת אותה רלבנטית: העובדה שהוגש נגדו כתב אישום. (ההדגשה במקור - מ' ח')

6.העותר סבור כי דברים אלה ראויים שידונו בהם דיון נוסף. כיצד כך? לטענת העותר, כלל 2(א) (הכוונה כנראה היא לכלל 1(א)) לכללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות), תשכ"ב-1962, מסמיך את הלשכה לבקש ממועמדים פרטים מסוימים בלבד - אזרחות וגיל - ואישומים תלויים ועומדים אינם חלק מהם. אשר-על-כן, משהתיר בית המשפט ללשכה לבקש בתצהיר פרטים על אישומים תלויים ועומדים, נתחדשה ממילא הלכה לעניין זכותה של רשות להטיל על אדם המבקש רישיון חובות אל-מעבר לחובות המוטלות עליו בחוק.

קראתי את טענות העותר ולאחריהן שבתי וקראתי את דבריה של השופט נאור ולא מצאתי בהם הלכה שנפסקה, לא-כל-שכן שלא מצאתי הלכה מאותן הלכות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המאפשרות והמצדיקות קיומו של דיון נוסף. יתרה מכך, השופטת נאור הוסיפה בדבריה עוד שני נימוקים לגופו של עניין: נימוק של מניעות ונימוק הנוגע למעשיו של המבקש ולדרך בה בחר לילך; כל אחד מנימוקים אלה, כשלעצמו, יכול היה להביא ממילא לדחיית הערעור, ולענייננו - להפיכת הדיון הנוסף לדיון תיאורטי בלבד.

7.אשר ל"נושא זכות הטיעון" - הנושא השני שעליו יש, לסברת העותר, לקיים דיון נוסף - נפנה גם כאן לדבריו של בית המשפט, ואלה מדברים בעד עצמם. וכך כתבה השופטת נאור בסוגיה (סעיף 10 לפסק הדין):

המערער העלה שורה של טענות בענין פגיעה בזכות הטיעון. הצענו במהלך הדיון כי עניינו של המערער יוחזר לדיון לועד המרכזי, וכי המערער יוכל להעלות טענות בכתב . ב"כ המערער, עו"ד בר-חיים, סירב להצעה זו, והודיע כי הוא זונח את טענותיו בענין זכות הטיעון. אין עוד צורך איפוא להיכנס לפרטי הטענות שהועלו.

וגם השופט רובינשטיין, שהוסיף הערות מספר לעניינה של זכות הטיעון במקרה הנוכחי, סבר כשופטת נאור:

... במקרה דנן ויתר המערער על טענותיו בנושא זכות הטיעון, חרף הצעתנו, ונימוקו מן הסתם עמו, ולפיכך, ונוכח האמור באשר לנושאים לגופם, אצטרף לגישת חברתי בחוות דעתה ולתוצאה שאליה הגיעה.

דברים אלה אין בהם הלכה משפטית כלשהי ואין מקום לדון בהם בדיון נוסף.

8.העתירה נדחית. לא ייפסקו הוצאות.