פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"מ
8857/18
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר
המבקשים:
LESLI
POL SILVA EDIRISINHGE
ו-13 אח'
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה
בקשה לקיום דיון
נוסף מתאריך 16.12.2018; בקשה להוספת ראיות מתאריך 07.03.2019; תגובת המשיבה
מתאריך 17.04.2019
בשם המבקשים:
עו"ד טל שטיינר
בשם המשיבה:
עו"ד רן רוזנברג; עו"ד רותם
סלמה
החלטה
1.
לפניי בקשה לעריכת דיון נוסף בפסק הדין שניתן ב-בר"מ 8192/18 מדינת ישראל נ'
Edirisinhage
(02.12.2018) (בהרכב: כב' הנשיאה א' חיות , וכב' השופטים: ע' פוגלמן ו- ד' ברק-ארז ), מכוח העילות המפורטות בסעיף 30 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).
רקע
2.
המבקשים, אזרחי סרי-לנקה, נחתו בנמל התעופה בן-גוריון בתאריך 28.10.2018, ולאחר שהתעורר חשד בעת עריכת ביקורת הדרכונים באשר למטרת הגעתם ארצה – הם הופנו לתשאול בפני קצין ביקורת הגבולות. לאחר בירור, קצין ביקורת הגבולות התרשם כי המבקשים הגיעו לישראל בכוונה לעבוד ולהשתקע בה, ולא למטרות תיירות כפי שטענו לפניו. בנסיבות אלה, נמסר למבקשים כי כניסתם לישראל מסורבת בשל אי-אמירת אמת בביקורת הגבולות בנוגע למטרת הגעתם ארצה. בהתאם להוראות סעיפים 9 ו-10(ב) ל חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ), שעניינם בהרחקת מי שאיננו רשאי להיכנס לתחומי המדינה – המבקשים הועברו למתקן מסורבי הכניסה "יהלו"ם" (יחידת הטסה, ליווי ומשמורת) (להלן: המתקן ) והוחזקו שם, כצעד מקדמי לקראת הרחקתם למדינת מוצאם.
3.
המבקשים ביקשו בתחילה להשיג על ההחלטה שלא לאשר את כניסתם לארץ באמצעות הגשת ערר ל בית הדין לעררים בתל אביב-יפו, שהיא הערכאה שבסמכותה לדון בענייני כניסה, ישיבה, שהייה ויציאה מן הארץ (זאת, לפי סעיף 13כג והתוספת ל חוק הכניסה לישראל ו- תקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים) התשע"ד-2014 ) (להלן: תקנות הכניסה לישראל ), ואולם בחלוף מספר ימים, בתאריך 01.11.2018, המבקשים ביקשו למחוק את ההליך הנ"ל, נוכח בקשות מקלט שהגישו.
4.
בתאריך 05.11.2018 המבקשים פנו, שוב, ב"בקשה בהולה לשחרור ממשמורת", אך הפעם לטריבונל אחר – בית הדין לביקורת משמורת . ערכאה זו, שייסודה מכוח הוראות סימן ב' לפרק 4 ל חוק הכניסה לישראל ו- החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 , בסמכותה לדון בהשגות של שוהים שלא כדין, בדבר החזקתם במשמורת לצורך הרחקתם מגבולות המדינה מכוח צו שהוצא על-ידי הממונה על ביקורת הגבולות (ראו בסעיפים 13א, 13ב ו-13יב ל חוק הכניסה לישראל ).
5.
שאלת הערכאה המתאימה לדון בעניינם של המבקשים כמסורבי כניסה היא שעמדה במוקד המחלוקת בין הצדדים, לכל אורך הליך ההתדיינות – ב בית הדין לביקורת משמורת , בבית המשפט המחוזי, ולפני בית משפט זה.
6.
להלן אתאר בתמצית את השתלשלות ההליכים בכל הערכאות הנ"ל , אולם למען הנוחות, אתאר קודם לכן את המסגרת הנורמטיבית שמכוחה נתגלעה המחלוקת בין הצדדים.
7.
סעיף 10 ל חוק הכניסה לישראל מורה כי לשר הפנים מסורה הסמכות לסרב לכניסתו של אדם מישראל, ולהורות על החזקתו במשמורת עד ליציאתו, או להרחקתו מגבולות המדינה. מכוח סעיף זה, נקבע "נוהל הפעלת מתקן המשמורת בנתב"ג" (להלן: הנוהל ), שנועד להסדיר את תנאי הטיפול, ההחזקה וההרחקה של מסורבי כניסה לארץ, וכן את זכויותיהם וחובותיהם. בין היתר, הנוהל קובע כי מסורבי כניסה ישהו ב מתקן , המצוי בנתב"ג, וכי עניינו של מסורב כניסה השוהה ב מתקן מעל תקופה של 14 יום יובא בפני מנהל מינהל מעברי הגבול לצורך בחינת המשך החזקתו ב מתקן . לאחר תקופה זו, הנוהל מורה כי על מנהל מינהל מעברי הגבול לערוך ביקורת עתית לגבי מצבו של המוחזק, מדי 7 ימים. השגה על החזקתו של מסורב כניסה תידון, עם הגשת ערר מתאים מטעם המוחזק, בפני בית הדין לעררים כפי האמור בסעיף 13כב והתוספת ל חוק הכניסה לישראל ובהתאם ל תקנות הכניסה לישראל (להלן: בית הדין לעררים ).
8.
סעיף 13 ל חוק הכניסה לישראל מורה, מנגד, כי מי שנמצא בישראל ללא רישיון ישיבה כדין יוחזק במעצר ב"מקום משמורת", עד להרחקתו בצו הרחקה, ועניינו יובא לפני בית הדין לביקורת משמורת בתוך 96 ימים מרגע מעצרו (סמכויותיו של בית הדין מוסדרות בסימן ב' לפרק הרביעי לחוק הכניסה לישראל, העוסק ב"הרחקה ומשמורת"). ככל שהחליט בית הדין לביקורת משמורת על המשך המעצר – מורה הסעיף האמור כי עניינו של השוהה שלא כדין יובא לבחינה מחודשת מדי 30 יום בפני בית הדין לביקורת משמורת .
9.
כאמור, במסגרת ההליך נושא בקשה זו, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם בית הדין לביקורת משמורת מוסמך לדון בעניינו של מסורב כניסה שהרחקתו מהארץ התעכבה, על אף הוראות חוק הכניסה לישראל (והתוספת לחוק) המקנות את הסמכות לדון במקרים כגון אלה לבית הדין לעררים .
עמדת המבקשים הייתה, כי חרף העובדה שהם בגדר "מסורבי כניסה", הרי שבסמכותו של בית הדין לביקורת משמורת לדון בעניינם. מנגד, המשיבה סברה כי הטריבונל המתאים לדון בעניינם של המבקשים הוא בית הדין לעררים אשר לפי חוק הכניסה לישראל בסמכותו לדון בהחלטות בעניינם של מסורבי כניסה. המשיבה סברה לפיכך כי סמכות בית הדין לביקורת משמורת
מוגבלת למתן החלטות לגבי שוהים בלתי חוקיים הנתונים במשמורת לפי הפרק הרביעי ל חוק הכניסה לישראל , וממילא אין בסמכותו לדון בעניינם של המבקשים.
10.
בית הדין לביקורת משמורת קיבל את עמדת המבקשים, בקובעו כי ההכרעה בעניינם נתונה לסמכותו, ולאחר בחינה הורה למשיבה על שחרורם בתנאים, לרבות התייצבות במשרדי המשיבה והפקדת ערבויות.
11.
ערעור שהמשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד נדחה בתאריך 14.11.2018 באופן חלקי, כך שאושרה קביעת בית הדין לביקורת למשמורת בדבר סמכותו לדון בעניינם של מסורבי כניסה שהרחקתם מהארץ נתעכבה. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא, כי אין להשלים עם מצב שבו תיערך ביקורת יזומה על-ידי גורם מנהלי מטעם המערערת רק לאחר שתחלוף תקופה של 30 ימים, במהלכה יהיה מסורב הכניסה מוחזק במתקן זמני תוך שלילת חירותו "ללא אסמכתא מפורשת וללא ביקורת שיפוטית". על כן, במצב בו הרחקתו של מסורב כניסה התעכבה לתקופה לא ידועה, הרי שיש לראות במסורב הכניסה כמי ששוהה בארץ שלא כדין ולבחון את עניינו בהתאם – בעריכת ביקורת שיפוטית עיתית, בתוך 96 שעות מעת המעצר, שאיננה תלויה בערר המוגש ל בית הדין לעררים ביוזמת האדם הנתון במשמורת.
12.
המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפסק דין מתאריך 02.12.2018 בית משפט זה הורה על מתן רשות ערעור ועל קבלת הערעור לגופו.
13.
בפסק הדין נקבע, כי חרף הגישה הפרשנית בה נקט בית המשפט המחוזי, ניכר כי המחוקק ביקש, כעניין שבמדיניות, להבחין בין "מסורב כניסה" לבין השוהה בישראל שלא כדין, תוך מתן דגש למשמעות המיוחדת שישנה להחלטה בדבר סירוב כניסה. על כן, בית משפט זה קבע כי אין בעובדה כי הרחקתו של מסורב הכניסה מתעכבת, כדי לשנות את סיווגו ואת הטיפול בו כך שייראה כשוהה שלא כדין, וממילא דרך ההשגה על החלטות הניתנות לגביהם היא באמצעות הגשת ערר ל בית הדין לעררים , בהתאם למתווה הקבוע ב חוק הכניסה לישראל , ב תקנות הכניסה לישראל וב נוהל .
זאת ועוד, נקבע כי מנגנון הביקורת השיפוטית המופעל באמצעות בית הדין לעררים אינו שונה מבחינת היקף הסמכות וסל האמצעים השיפוטיים העומדי ם לרשותו מבתי-דין אחרים, מה גם שממילא ל בית הדין לביקורת משמורת לא מוקנה יתרון מובנה על-פני בית הדין לעררים . יחד עם זאת, בית המשפט מצא להעיר, אגב אורחא, כי על המשיבה ליתן דעתה על מסגרת הזמנים שבגדרה תיבחן ההחלטה להחזיק אדם ב מתקן , על-ידי גורם שיפוטי, או מעין שיפוטי.
נוכח האמור, בית משפט זה הורה על קבלת הערעור, כך שההליכים ב בית הדין לביקורת משמורת יימחקו, תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים לשטוח טענות אלה לפני בית הדין לעררים .
14.
על פסק דין (להלן: פסק הדין ) זה הוגשה הבקשה לדיון נוסף שלפני.
טענות הצדדים
15.
לטענת המבקשים, קיימת עילה שבדין המצדיקה קיום דיון נוסף ב פסק הדין . זאת, מאחר שעל פי שיטתם – העובדה כי רק עם הגשת עתירה מטעם מסורב הכניסה יובא עניינו לפני ביקורת שיפוטית – יש בה משום סטייה מהלכה מושרשת שלפיה "ביקורת שיפוטית היא תנאי לפגיעה בחירות הנעשית על-ידי כל גורם מינהלי". בנוסף, העותרים טוענים כי עריכת דיון נוסף מוצדקת מהטעם ש פסק הדין מכונן הלכה חשובה, בכך שהוא מגביל את זכאותם של מסורבי הכניסה לגישה לערכאות ואת זכותם לחירות. במצב דברים זה, ובהינתן כי יש בפסק הדין כדי "להשליך על עניינם של אלפי אנשים מדי שנה", המבקשים סבורים שקיימת עילה לעריכתו של דיון נוסף בעניינם.
16.
כחיזוק לטענתם האחרונה, המבקשים גורסים, בבקשה להוספת ראיות מטעמם, כי בשני מקרים נוספים נהגו נציגי המשיבה שלא כדין. במקרה האחד נמנעה ממסורבת כניסה לישראל האפשרות לפגוש עורך-דין, חרף בקשתה המפורשת ובקשת עורך-דינה. במקרה השני, ניסו נציגי המשיבה לגרש בכוח מסורבי כניסה, אשר ברצונם היה להגיש בקשת מקלט בישראל (אולם לבסוף, לאחר התערבות עורך-דין, הותר להם להגיש בקשה כאמור). המבקשים סבורים, כי מקרים אלה מחזקים את טענתם שלעיל, לכך שנדרשת "ביקורת שיפוטית עצמאית" להבטחת זכויותיהם של מסורבי כניסה לישראל.
17.
המשיבה סומכת, מאידך גיסא, על פסק
הדין ונימוקיו. לשיטתה, אין לראות ב פסק
הדין משום הלכה חדשה המצדיקה שימוש בכלי הדיוני החריג של עריכת דיון נוסף, ואין בנמצא כל עילה אחרת שבדין המצדיקה את קבלת הבקשה. למעשה, כך טוענת המשיבה, פסק
הדין קובע את אשר נאמר במפורש ב חוק הכניסה לישראל , ומיישם את הדין הנוהג על נסיבותיהם של המבקשים. זאת ועוד, נטען כי המבקשים שבו לארץ מוצאם, ובכך הבקשה הפכה לעיונית.
18.
אשר לבקשה להוספת ראיות, המשיבה סבורה כי זו איננה תורמת לטיעוני המבקשים, כיוון שהיא עוסקת באירועים שזיקתם לטענותיהם של המבקשים קלושה, מה גם שהיא דורשת קיום דיון בעובדות, אשר לא היו מונחות בפני הערכאות הקודמות שדנו בעניינם.
19.
נוכח כל האמור לעיל – המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות.
הכרעה
20.
לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות , שכן
היא איננה מצדיקה קיומו של דיון נוסף בהתאם לאמת המידה הקבועה בסעיף 30(ב) ל חוק
בתי המשפט . נימוקיי מסקנתי זו יפורטו מיד בסמוך.
21.
סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט מגדיר את המקרים שלגביהם ניתן להורות על עריכתו של דיון נוסף, ומורה כדלקמן:
"30. [...]
(ב)
לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין , יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף .
(ג)
בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה"
(ההדגשות הוספו – ח"מ ).
כפי שעולה מלשון חוק בתי המשפט – נקודת המוצא לבחינת השאלה אם יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף היא קביעתה של הלכה
ברורה ומפורשת בפסק הדין נושא הבקשה (דנג"ץ 2789/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים
(25.06.2018); דנ"פ 7229/16
בן יצחק נ' מדינת ישראל , ב פסקה 28 ( 03.01.2017)). בשלב השני, יש לבחון, בהתאם להוראות סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט , האם אותה הלכה מצדיקה עריכתו של דיון נוסף, וזאת מחמת היותה סותרת הלכה פסוקה קודמת, או לאור חדשנותה, קשיותה, וחשיבותה המיוחדת.
22.
בעניין שלפנינו, דומה כי המבקשים לא חצו אפילו את המשוכה הראשונה שנקבעה, קרי לא עלה בידם להראות כי פסק הדין עולה כדי הלכה
המצדיקה מעבר אל השלב השני, בו נבחנת, כאמור, מהותה וחשיבותה של אותה הלכה באופן שיש בו כדי לדון בהלכה זו פעם נוספת במסגרת של דיון נוסף.
אבהיר וארחיב מיד בסמוך.
23.
העניין שנדון ב פסק הדין – שאלת סמכותו של
בית הדין לביקורת משמורת לדון בעניינם של מסורבי כניסה לארץ – נפתר, על נקלה, באמצעות פרשנות
לשונית של הוראות חוק הכניסה לישראל הרלבנטיות. בהקשר זה נקבע, כי אין לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי כי יש להחיל לגבי מסורבי כניסה השוהים ב מתקן תקופה ממושכת את ההסדרים הקבועים בחוק לגבי שוהים שלא כדין. מכאן, שסיווג מסורבי הכניסה לישראל כקטגוריה משפטית נבדלת – אין בה כשלעצמה משום חידוש המצדיק קיומו של דיון נוסף, או ביטוי לקשיותה של הלכה. בנוסף, וכפי שנקבע ב פסק
הדין
– לבד מלשון החוק הברורה, טענות המבקשים אינן מגלות טעם מהותי למתן סמכות ל בית הדין לביקורת משמורת
להיזקק לעניין, שכן, כפי שנקבע ב פסק הדין – אין לטריבונל זה יתרון מובנה, מבחינת כלי הביקורת השיפוטית והסעדים, על-פני בית הדין לעררים .
24.
זה המקום להוסיף ולציין כי לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה להוספת ראיות, שכן לא עלה בידי המבקשים להראות כי האירועים המפורטים בבקשה זו קשורים בקשר ענייני הדוק לשאלה בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניינם של מסורבי כניסה, שהיא הסוגיה שניצבה במוקד בקשה זו.
25.
בשולי הדברים אדגיש כי ייתכן שאכן מתעוררים קשיים מסוימים מהוראות חוק הכניסה לישראל ו הנוהל שנקבע מכוחו, לגבי אופן הטיפול במסורבי כניסה לישראל השוהים תקופה ממושכת ב מתקן . ב פסק הדין ביקשו שופטי המותב להסב את תשומת לב המשיבה לעניין זה, בהערה המפורטת בפיסקה 28 ל פסק הדין , שם נאמר כי על המשיבה לשקול קביעת תקופה קצרה מזו הקיימת כיום לבחינת עניינם של מסורבי הכניסה על-ידי גורם מינהלי, וכן בדבר יידוע זכותם של המוחזקים ב מתקן – לפנות ל בית הדין לעררים מכוח חוק הכניסה לישראל . בנסיבות אלו, ומכיוון שנושא זה איננו עומד בליבת המחלוקת בין הצדדים – אינני סבור, כי יש בקשיים האמורים כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף במכלול, זאת מבלי לגרוע מחשיבות ההערה, שכוחה עמה, ככל שהמצב לא תוקן.
26.
נוכח כל האמור לעיל, ובכפוף להערתי בפיסקה 25 שלעיל שיש לפעול למימושה –
הבקשה נדחית בזאת . בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, ג' בטבת התש"ף (31.12.2019).
המשנה לנשיאה