דנ"מ 9147/06 ציון חוה נ. מועצה מקומית אזור

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 23.10.06 שבו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שדחה את עתירתו של העותר כנגד פיטוריו מחברותו במועצה המקומית אזור.

העותר הודח ביום 1.7.04 מחברותו במועצה המקומית אזור על ידי המשיב 2, שהוא ראש המועצה המקומית. ההדחה נומקה בכך שהעותר אינו רשאי לכהן כחבר במועצה, משום שהוא אינו מחזיק בנכס מקרקעין בתחום המועצה אלא מתגורר בבית סבתו (שבתחום המועצה) על מנת לסעוד אותה. החלטת ראש המועצה התבססה על סעיף 101(1) לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 (להלן: הצו ), שקובע כי "מי שמקום מגוריו הקבוע שוב אינו בתחום המועצה" פסול מלכהן כחבר מועצה; וסעיף 105 לצו, שמסמיך את ראש המועצה להפסיק את כהונתו במועצה של חבר מועצה שנמצאה לגביו עילת פסלות. בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה בפסק דין מיום 9.3.05 את עתירתו של העותר נגד הדחתו, וזאת, בין היתר, בהתחשב בכך שישיבתו של העותר בתחום המועצה אינה ישיבת קבע, ובכך שהעותר הינו מסיג גבול שאינה משלם ארנונה עירונית ומטעמים אלה הוא אינו יכול לשמש כשליח ציבור.

העותר הגיש, אפוא, ערעור לבית משפט זה, שבו התעוררה שאלת חוקיות פיטוריו מחברותו במועצה המקומית. דעות השופטים שדנו בערעור נחלקו בשאלה האמורה. השופטים ס' ג'ובראן ו ע' ארבל קבעו מנימוקים שונים כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פיטורי העותר. השופט א' גרוניס , שהיה בדעת מיעוט, סבר לעומתם כי הדחתו של העותר מחברותו במועצה נעשתה שלא כדין.

השופט ס' ג'ובראן ביסס את פסק דינו על כך שהעותר עצמו טען (במסגרת ערעור שהגיש על חיובו בארנונה) כי אין לו כל זכות קניינית בביתה של סבתו באזור, בו הוא מתגורר; כי הוא אינו המחזיק בנכס; וכי הוא מתגורר בנכס אך ורק מכוח הסכמתה הנמשכת של סבתו שניתנת לביטול בכל עת. בנסיבות אלה, כך ציין השופט ג'ובראן , היישוב אזור אינו יכול להיחשב ל"מקום מגוריו הקבוע" של העותר כנדרש בהתאם לסעיף 101(1) לצו, אלא מדובר במגורים ארעיים בלבד אשר ניתנים לביטול בכל עת. נימוק נוסף עליו התבסס השופט ג'ובראן בדחיית ערעורו של העותר היה הפגיעה באמון הציבור כתוצאה מהמשך כהונתו של העותר במועצה המקומית; וזאת נוכח העובדה שהעותר בנה בית חדש בשטח ציבורי פתוח בתחומי המועצה המקומית מבלי שקיבל לכך היתר בניה ואף הוגש נגדו כתב אישום בעניין. השופט ג'ובראן ציין כי העותר אמנם טרם הורשע והוא עודנו בחזקת חף מפשע; אולם בהתחשב בכך שכתב האישום שהוגש נגד העותר נוגע לעבירות של בניה לא חוקית ושקיימת זיקה בין העבירות המיוחסות לעותר לבין תפקידו במועצה המקומית, אין בחזקת החפות שעומדת לעותר כדי למנוע את הפסקת כהונתו במועצה. השופטת ע' ארבל הצטרפה לעמדתו של השופט ג'ובראן כי יש לדחות את ערעורו של העותר. בפסק דינה הביעה השופטת

ארבל את העמדה כי יש לפרש את התנאי המופיע בסעיף 101(1) לצו, לפיו מקום מגוריו הקבוע של חבר המועצה צריך להיות בתחומי המועצה, כמתייחס למקום מגורים קבוע כדין. זאת, נוכח תפקידו של חבר המועצה המקומית כשליח ציבור וחשיבותו של אמון הציבור במועצה המקומית. השופטת ארבל הוסיפה עוד כי נוכח רגישותו ומרכזיותו של תחום התכנון והבניה בפעולותיה של המועצה המקומית נדרשת מחבר המועצה דווקא בתחום זה עמידה באמות מידה גבוהות מהרגיל. בנסיבות המקרה דנן קבעה השופטת ארבל כי המשיבים הוכיחו ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי כי העותר אינו מתגורר בשטחי המועצה המקומית כדין אלא בנכס שנבנה לכאורה ללא היתר, ועל כן לא נפל פגם בהעברתו מתפקידו. השופט א' גרוניס , שנותר, כאמור, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את ערעורו של העותר ולבטל את פיטוריו מהמועצה המקומית. השופט א' גרוניס סבר כי נוכח העובדה שהעותר חי את חייו בתחומי המועצה המקומית ואין לו מקום מגורים קבוע אחר, התנאי הקבוע בסעיף 101(1) לצו בדבר מקום מגורים קבוע מתקיים ביחס לעותר, על אף שאין לו זכויות קנייניות בביתה של סבתו. כן ציין השופט גרוניס כי בהתחשב בהוראות סעיף 101(7) לצו, שקובע כי אחד מתנאי הפסלות לכהונה כחבר מועצה הוא הרשעה של חבר המועצה בפסק דין סופי בעבירה שבית המשפט מצא כי יש בה משום קלון, אין להורות על הפסקת כהונתו של העותר כחבר במועצה המקומית אך משום שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות בניה ובטרם הורשע. זאת, במיוחד נוכח העובדה שהעותר הוא נבחר ציבור ולא אדם שמונה לתפקידו, וכן על יסוד היותו יריב פוליטי של ראש המועצה – עובדה המעוררת חשש שמא יריבות זו היא שהובילה למשלוח ההודעה בדבר הפסקת חברות העותר במועצה.

לטענת העותר, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה באשר לאפשרות להדיח חבר מועצה מקומית מכהונתו בשל התנהגותו הפסולה. הלכה זו פוגעת, כך טוען העותר, בזכותו לכהן בתפקיד אליו נבחר. כן טוען העותר כי ההלכה שנקבעה במקרה דנן מנוגדת להוראות סעיף 101 לצו שקובע עילות פסלות ברורות ומוגדרות להמשך כהונתם של חברי מועצה מקומית, שעניינו אינו נמנה עימן, ומחליף אותן במושגים עמומים, שבהם יוכלו להשתמש ראשי רשויות מקומיות שירצו להדיח חברי מועצה המתנגדים להם. העותר מוסיף וטוען, כי ההלכה שנקבעה בענייננו שוחקת את חזקת החפות שעומדת לו, וכי היא מנוגדת להלכה שנקבעה בפסק דין קודם של בית משפט זה, שבו נדחתה עתירה להדחתו של ראש רשות מקומית שנקבע לגביו על ידי בית משפט בהליך פלילי כי ביצע, בין היתר, עבירות בתחום התכנון והבניה, אולם בית המשפט שדן באותו מקרה לא מצא לנכון להרשיעו אלא אך הטיל עליו עונשים מסוימים (ראו בג"ץ 3090/97 כהן נ' הממונה על מחוז הדרום, משרד הפנים , פ"ד נב(2) 721). המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתם פסק הדין נשוא העתירה מוגבל לנסיבות המיוחדות והאישיות של העותר, והוא אינו סותר פסיקה קודמת של בית משפט זה בנוגע לפרשנות סעיף 101 לצו. המשיבים 1 ו-2 אף עומדים על ההבדלים שקיימים בין הנסיבות שנדונו בבג"ץ 3090/97 הנ"ל לבין ענייננו שלנו, שמאפשרים לטענתם לאבחן בין שני פסקי הדין. היועץ המשפטי לממשלה, שנתבקש לשקול התייצבות כצד לדיון, הביע את עמדתו כי אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה, שכן נוכח ההבדלים בהנמקותיהם של השופטים השונים לא נקבעה, למעשה, בפסק הדין הלכה כלשהי.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, שאלת עילות הפסלות לכהונה כחבר במועצה מקומית הינה שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית רבה, וזאת הן מבחינת זכותם של חברי מועצות מקומיות לכהן בתפקידים אליהם נבחרו והן מבחינת אמון הציבור במועצה המקומית ובחבריה. אולם, בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי בסוגיות האמורות. שופטי הרוב הגיעו אמנם לאותה תוצאה, אך טעמיהם לכך היו שונים – פסק דינו של השופט ג'ובראן התבסס על הדרישה לזיקה קניינית מצידו של חבר המועצה לנכס בתחום במועצה ועל הקשר בין העבירות המיוחסות לעותר לבין תפקידו במועצה המקומית על רקע השיקול של פגיעה באמון הציבור; פסק דינה של השופטת ארבל נסמך על פרשנות הדרישה למקום מגורים קבוע בסעיף 101(1) לצו כמתייחסת למקום מגורים קבוע כדין ולא על דרישה לזיקה קניינית למקום המגורים. נוכח העדר ההסכמה בין שופטי הרוב באשר לעילות שיש בהן כדי למנוע את המשך הכהונה של חבר במועצה מקומית, אין בפסק הדין נשוא העתירה כדי להרחיב עילות אלה או לקבוע הלכה חדשה בעניין נשוא העתירה. משלא נקבעה במקרה דנן הלכה חדשה, אין אני נדרשת לדון בטענות העותר בדבר סתירה בין תוצאת פסק הדין בענייננו לבין פסיקה קודמת של בית משפט זה. על יסוד האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי אין מתקיימים במקרה דנן התנאים לדיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבים 2-1.