דנ"מ 967/12 מדינת ישראל-משרד הפנים הממונה על מחוז ירושלים נ. היברו יוניו

1.

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים מ' נאור, י' דנציגר וי' עמית ) שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' סובל ). המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם המשיבה זכאית לפטור חלקי מתשלום ארנונה על-פי הוראות פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין ).

המשיב הוא השלוחה הישראלית של רשת המוסדות האקדמיים שמפעילה התנועה ליהדות מתקדמת, ללימודים גבוהים בתחומי הרבנות, החזנות והחינוך היהודי. במסגרת זו, מפעיל המשיב שתי תוכניות עיקריות – תוכנית לתלמידים ישראלים ותוכנית לתלמידים שהם אזרחי ארצות הברית (להלן: התוכנית האמריקאית ). אין חולק כי מספר התלמידים בתוכנית האמריקאית עולה על זה שבתוכנית לתלמידים הישראלים. המשיב פנה לעיריית ירושלים ולמבקשת בבקשה לקבלת הנחה בשיעור של שני שלישים בתשלום הארנונה, מכיוון שלטענתו מאפייניו עונים על ההגדרות של "מוסד דתי" או "מוסד חינוך" כפי שנקבעו בסעיפים 4(א)( II )(ד) ו-4(א)( IV )(א) לפקודת הפיטורין. המבקשת הודיעה למשיב כי מצאה שהוא אינו "מוסד דתי" או "מוסד חינוך" ועל כן הוא אינו זכאי להנחה בארנונה. על החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט המחוזי, וזה קבע כי אכן מדובר ב"מוסד חינוך", בהתאם לחלופה בסעיף 4(א)( IV )(א) לפקודת הפיטורין המגדירה "סמינר" כ"מוסד חינוך". קביעה זו התבססה על פרשנות בית המשפט המחוזי שלפיה מכון הכשרה לרבנות הוא "סמינר".

2.

בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט י' עמית ) בחן את פרשנותו המילולית של הביטוי "סמינר" ומצא כי הוא עשוי להתפרש הן כמוסד להכשרת מורים הן כמוסד להכשרת אנשי דת. על כן, פנה בית המשפט לפרש את הביטוי "סמינר" המופיע כחלק מהגדרת "מוסד חינוך" בפקודת הפיטורין על-פי תכליתו ועל-פי הקשרו, ומצא כי כוונת הסעיף היא למוסד להכשרת מורים. יחד עם זאת, "סמינר" הוא גם אחת החלופות להגדרת "מוסד דתי" בפקודת הפיטורין, ובית המשפט העליון קבע כי בהקשר זה יש לפרש את הביטוי "סמינר" כמוסד להכשרת כהני דת. על-פי בית המשפט העליון, כשם שבהקשר החינוכי "סמינר" הוא מוסד להכשרת אנשי חינוך, כך בהקשר הדתי "סמינר" הוא מוסד להכשרת אנשי דת. עוד קבע בית המשפט העליון כי תכליתם של כלל הפטורים מתשלום ארנונה היא להקל על מוסדות שבקיומם חפצים תושבי הרשות המקומית, שכן תושבים אלה הם שישאו בנטל מס מוגבר כתוצאה מן הפטור. נוכח תכלית זו, סבר בית המשפט העליון אמנם כי אין זה רצוי שינתנו הקלות בארנונה למוסדות דוגמת זה של המשיב, המשרת בעיקר סטודנטים מחוץ לארץ אשר מתכוונים לעשות שימוש בהשכלתם הדתית במקומות שונים בעולם, עם זאת, פסק כי פקודת הפיטורין קובעת כי "סמינר" דתי יזכה להקלה בתשלום הארנונה, וכי אין הדבר מותנה בשיקול דעתה של המבקשת או של כל גוף מנהלי אחר. על כן, נפסק כי הקביעה שלפיה המשיב זכאי להקלה בתשלום הארנונה עומדת בעינה, וערעור המבקשת נדחה. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט העליון כי טוב יעשה המחוקק אם יקבע כי הקלות בארנונה תינתנה רק למוסדות שרוב פעילותם היא למען תושבי הרשות המקומית שבתחומיה הם מצויים.

3.

המבקשת טוענת כי פסק הדין מושא הבקשה עומד בסתירה לפסק הדין בעע"מ 10673/05 מכללת הדרום נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (טרם פורסם, 31.12.2007) (להלן: עניין מכללת הדרום ). לשיטתה, קביעת פסק הדין בעניין מכללת הדרום כי משמעות הביטוי "סמינר" הוא מוסד להכשרת אנשי חינוך, אינה עולה בקנה אחד עם קביעת פסק הדין בענייננו, שלפיה משמעות הביטוי "סמינר" הוא מוסד להכשרת כהני דת. המבקשת טוענת כי "סמינר" הוא מוסד להכשרת מורים; על כן, לטענתה, בהקשר של "מוסד דת" הכוונה היא להכשרת מורים לחינוך הדתי, ובהקשר של "מוסד חינוך" הכוונה היא להכשרת מורים לחינוך הלא-דתי. נוסף על כך, טוענת המבקשת כי בעניין מכללת הדרום נקבע כי מוסד להכשרת מורים הוא חריג לכלל שמוסד להשכלה גבוהה אינו פטור מארנונה, וזאת מכיוון שהוא עוסק בפיתוח תחום בו הקהילה חפצה במיוחד – תחום החינוך. לעומת זאת, טוענת המבקשת, הכשרת כהני דת אינה ראויה להיכלל במסגרת חריג זה, ויש לנהוג על-פי הכלל שלפיו מוסדות להשכלה גבוהה אינם זכאים לפטור מארנונה. זאת ועוד: המבקשת טוענת כי בית המשפט בחר בפרשנות לשונית דווקנית לפקודת הפיטורין, וכי היה עליו להעדיף פרשנות תכליתית אשר לפיה הפטורים מארנונה נועדו לשם שירות הקהילה המקומית, והם אינם חלים על מוסד שמשרת אזרחים זרים. המבקשת סבורה כי העיר ירושלים, יותר מכל עיר אחרת, מקבצת לתוכה מוסדות וארגונים בינלאומיים רבים, ולא יהיה זה ראוי לפטור מוסדות אלה מארנונה על חשבון תושבי ירושלים שידרשו לשאת בנטל מס מוגבר על מנת לממן את השירותים העירוניים.

4.

המשיב טוען כי פסק הדין מושא הבקשה אינו עומד בסתירה לכל פסק דין קודם, שכן מדובר בפעם הראשונה בו פירש בית המשפט העליון את הביטוי "סמינר" המצוי תחת הגדרת "מוסד דתי" בפקודת הפיטורין. לשיטתו, הפרשנות שהציעה המבקשת ללשון הפקודה אינה סבירה, שכן היא מתעלמת מן ההקשר השונה שבו מוזכר הביטוי "סמינר" וקובעת כי בכל מקרה מדובר במוסד להכשרת מורים. ככלל, סבור המשיב כי אין להשוות בין פעילותו ובין פעילותם של מוסדות להשכלה גבוהה, כי אם לפעילותן של ישיבות גבוהות אורתודוכסיות אשר זוכות – כך הוא טוען – להקלות בתשלומי הארנונה. אשר לתרומתו לתושבי הרשות המקומית, טוען המשיב כי קריטריון זה אינו מופיע בחוק, ואם המבקשת סבורה כי מדבור בקריטריון ראוי הרי שעליה לפעול לשינוי החקיקה.

5.

דין הבקשה להידחות. פטור או הקלה בתשלום מס מגלמים בתוכם החלטה ערכית בדבר סדר עדיפויות כלכלי-חברתי. המחוקק, במקרה זה – המחוקק המנדטורי, סבר כי מוסדות דת הם מוסדות המצויים במקום גבוה בסדר העדיפויות, ועל כן העניק להם שורת הקלות. מקומות תפילה, מקוואות, מוסדות חינוך דתיים, אכסניות המשמשות לעולי רגל בחינם, ואף מקום מגוריו הפרטי של ראש העדה הדתית – כל אלה זכאים להקלה בתשלום הארנונה (סעיף 4(א)( II ) לפקודת הפיטורין). בכלל זאת, מנה המחוקק המנדטורי גם "סמינר" המשמש עדה דתית. גישת המבקשת היא כי פרשנות תכליתית של הוראות אלה גוזרת כי תינתן להן פרשנות מצמצמת, שכן המבקשת סבורה כי הקונצנזוס החברתי סביב חשיבותם של מוסדות אלה נמוך ביחס לקונצנזוס סביב מוסדות חינוך. המבקשת סבורה כי מסקנה זו נובעת אף מפסיקות קודמות בהן נקבע כי רק מוסדות המעניקים שירותים בסיסיים וחיוניים יזכו להקלות בתשלום הארנונה. אלא שהמחוקק ראה לנכון להעניק הקלות בארנונה גם למוסדות חינוך וגם למוסדות דת, ולא קבע מדרג כלשהו בין השניים. קביעה ערכית כי הקלות למוסדות מסוימים הן ראויות יותר מהקלות למוסדות אחרים, צריכה להיקבע על-ידי המחוקק, ולא על-ידי בית המשפט; זאת, אף אם החקיקה העדכנית ביותר בנושא זה היא משנת 1938. באופן דומה, לא נמצא כל זכר בלשון פקודת הפיטורין לסדר העדיפויות שהציעה המבקשת, שבמסגרתו זכותם של מוסדות המשרתים בעיקר תושבים זרים להקלות היא נמוכה יותר.

על כן, אין ממש בטענה כי פסק הדין מושא הבקשה סוטה מן הכללים העקרוניים שנקבעו בהלכות קודמות לעניין זכאות מוסדות ציבוריים מהקלות בתשלום ארנונה. משכך, אינני רואה לנכון לבחון את טענותיה הפרשניות הנקודתיות של המבקשת ביחס לביטוי "סמינר". גם אם יתכן כי פרשן אחר היה מגיע למסקנה אחרת בדבר משמעותו של ביטוי זה, אין בכך הצדקה לשימוש בכלי החריג של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. טענות המבקשת נדונו ונדחו בשתי ערכאות, ולא ניתן להמשיך ולדון בהן ב"גלגול שלישי".

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.