דנ"פ 10082/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1939/09 וברע"פ 2294/09 (השופטים א' א' לוי , ח' מלצר ו י' עמית ) ובקשה לעכב את ביצוע עונשה של העותרת עד להכרעה בעתירתה.

העותרת, ביחד עם ארבע נוספות, הורשעה בבית משפט שלום לנוער בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, היזק בזדון, השגת גבול והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וזאת בגין חלקה באירוע של תקיפת מוסקי זיתים פלסטינים. הרשעתה התבססה על עדותם של שני עדים פלסטינים, שזיהו אותה באולם בית-המשפט ועל שתיקתה של העותרת, שסירבה להעיד וגם בחקירתה במשטרה לא אמרה דבר – ככל הנראה מטעמים אידיאולוגיים. שני העדים הפלסטינים ציינו שהעותרת קיצרה את אורך שערה מאז אירוע התקיפה, עניין שאושר בעדותה של אחת מן הנאשמות האחרות, ונקבע כי עדויותיהם ככלל מהימנות ובעלות משקל מספיק. יצויין, כי השוטרים שנכחו במקום העידו ביחס להתרחשויות נשוא כתב האישום, אולם לא העידו על השתתפותה של העותרת. עונשה של העותרת נגזר ל-6 חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננים. העותרת ערערה לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה, ברוב דעות, את ערעורה ביחס להרשעה, וקיבל את הערעור ביחס לעונש, כך שזה קוצר לחודש מאסר בפועל וחמישה חודשי מאסר על-תנאי. דעת המיעוט בפסק-הדין גרסה כי יש לזכות את העותרת מחמת הספק, לאור זיהויה של העותרת רק באולם בית המשפט ולא באמצעות מסדר זיהוי ולאור היעדר ראיות אחרות בעלות משקל מספיק לביסוס ההרשעה. ביחס לפסק-דין זה הגישה העותרת בקשת רשות ערעור, וגם בה השיגה היא הן על הרשעתה הן על העונש שנגזר עליה. בקשתה של העותרת נדונה לגופה, כערעור – ונדחתה.

2.

בפסק-הדין עמד בית המשפט על חשיבות עריכתו של מסדר זיהוי כהליך העדיף משמעותית על זיהוי באולם בית המשפט, ואשר משקלו רב יותר במידה ניכרת. אולם, כך נקבע, בית משפט השלום לנוער העניק לזיהוי שנערך באולם משקל מזערי, וביסס את ההרשעה גם על ראיות נוספות, שהיה בהן משום חיזוק לזיהוי שערכו העדים. בית המשפט הדגיש כי:

אי-ביצועו של מסדר הזיהוי, בהתווספו לקשיים אחרים בזיהויה של ש' [העותרת – א.ר.]... היו יכולים להביא את בית משפט השלום הנכבד למסקנה כי לא די בזיהוי בבית המשפט – על מנת להביא להרשעתה של ש' ואולם ההלכה לא קבעה שתוצאה זו היא הכרחית . (ההדגשה במקור)

בית המשפט קבע עוד (ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט א' א' לוי ) כי אין הצדקה להתערב בעונש שהוטל על העותרת על-ידי בית המשפט המחוזי.

3.

העותרת טוענת כי בפסק-הדין נקבעה הלכה קשה וחדשה, העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. לגרסתה, בית המשפט נהג לייחס לזיהוי שנערך באולם בית המשפט, בעוד הנאשם יושב על ספסל הנאשמים, משקל אפסי, ולכל היותר – במקרים נדירים – שימש הזיהוי באולם בית המשפט כחיזוק לראיות אחרות בנוגע לזיהוי (כגון מסדר זיהוי בתמונות). העותרת מצביעה על כך שאמינותו של זיהוי באולם בית המשפט היא נמוכה מאוד, אף אם העד עצמו הוא עד אמין, עקב פעולתו המתעתעת לעיתים של הזיכרון האנושי. היא מוסיפה, כי הסתפקות בזיהוי שנעשה באולם בית המשפט, כאשר אין כל הסבר למחדל שבאי ביצוע מסדר זיהוי חי, עלולה "להחליש את מחויבות החוקרים לביצוע הליכי זיהוי כדין". במקרה זה, כך טוענת העותרת, הזיהוי באולם בית המשפט אף לא הצטרף לראיות אחרות בעלות משקל

משמעותי. זאת שכן שתיקת העותרת יכולה בעצמה לשמש ככל היותר כחיזוק. לעניין ידיעתם של העדים על קיצור שערה של העותרת, טוענת היא כי ידיעה זו באה להם מהיכרותם אותה באולם בית המשפט בישיבה קודמת. לאור כל האמור, מבקשת העותרת כי ייערך דיון נוסף בפסק-הדין.

4.

דין העתירה להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מאפשר לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון במקום שבו נפסקה הלכה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. הליך הדיון הנוסף הוא הליך השמור למקרים נדירים ויוצאי דופן. ואכן, ספורים ומעטים הם המקרים שבהם מורה בית המשפט על קיום דיון נוסף בפני הרכב מורחב. בית משפט זה עמד כבר על כך שלא בכל פסק-דין שניתן על-ידו נקבעת הלכה כמשמעותה לעניין סעיף 30 לחוק בתי המשפט:

עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים [כדי] הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש (דנ"א

4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002).

דברים אלה נותנים ביטוי לכך שדיון נוסף אינו בגדר ערעור על פסק-דינו של בית משפט זה; מטרתו היא אך לברר את ההלכה המשפטית בסוגיה מסוימת. המחשה נוספת לייחודיותו של הליך הדיון הנוסף ניתן למצוא בכלל שלפיו אף כאשר נקבעת הלכה חדשה מפי בית המשפט העליון, אין תמיד די בכך כדי להקים עילה לדיון נוסף, וכבר נאמר כי: "פסיקתה של הלכה, ואפילו חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (ראו למשל: דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (לא פורסם, 29.11.04)).

5.

בענייננו, בית המשפט חזר בפסק-הדין על ההלכה שלפיה משקלו של זיהוי באולם בית המשפט הוא, ככלל, זעום ומשכך אין די בו לבדו כדי להביא להרשעתו של נאשם (לעניין כלל זה, ראו: ע"פ 107/51 סמדרסמן נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , פ"ד ו 273 (1952); ע"פ 5249/01 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 656 (2002)). אולם כלל זה אינו כלל מוחלט, וכבר הוכרה בפסיקה האפשרות לייחס, במקרים יוצאי דופן, משקל ראייתי מסוים לזיהוי באולם בית המשפט (ראו למשל: ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(4) 29 (1999)). משכך, עולה מפסק-הדין כי בית המשפט לא ביקש לחרוג מגדריהן של ההלכות שנקבעו לגבי משקלו של זיהוי נאשם באולם בית המשפט ולא ביקש להעמיד תחתן הלכה חדשה, המתירה לסמוך על זיהוי שנעשה באולם בית המשפט ולייחס לו משקל של ממש. אדרבא, בית המשפט מצא לנכון להדגיש כי "משנשמר בית המשפט השלום הנכבד לנוער... מפני מתן משקל גבוה מ"מזערי" (כהגדרתו) לאותו זיהוי – אין לדעתי יסוד להתערב...".

אמת, ביסוס הרשעתו של נאשם על זיהויו באולם בית המשפט (בנסיבות בהן ראוי היה לקיים מסדר זיהוי חי) בצירוף שתיקתו, ראוי לו שייעשה בזהירות רבה, תוך בחינת המשקל שניתן לייחס לשתיקתו של הנאשם בנסיבות המקרה ושאלת קיומן של ראיות נוספות. זאת שכן דבר ידוע הוא שאף עד מהימן עלול לשגות בתום לב בזיהוי של נאשם היושב על ספסל הנאשמים. במקרה זה, כאמור, בוססה הרשעתה של העותרת על התשתית העובדתית שעמדה לפני בית המשפט ועל מכלול הראיות שהרכיבו אותה, ובית המשפט מצא כי אלה מאפשרים לזהות את העותרת במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי. בנסיבות אלה, לא מצאתי שמסקנה זו של בית המשפט מקיימת את התנאים הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט לקיום דיון נוסף.

העתירה נדחית. בנסיבות אלה, התייתרה בקשתה של העותרת לעכב את ביצוע עונשה.