דנ"פ 10497/06 שחר זליג נ. מדינת ישראל

לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון (השופטים א' א' לוי, א' חיות וד' חשין), שבו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו בבית המשפט המחוזי, בשורה ארוכה של עבירות חמורות ובכללן עבירה של חברות בארגון טרוריסטי. העותר אינו מבקש לקיים דיון נוסף בכל מרכיבי ההרשעה, והוא ממקד את טענותיו בקביעות שקבע בית משפט זה בכל הנוגע לאישום הראשון – הוא האישום הנוגע לעבירה של חברות בארגון טרוריסטי.

שתי השגות בפי העותר: האחת נוגעת ליישום הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בדבר הצורך באישורו של היועץ להגשת כתב אישום בעבירה לפי הפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948 (אישור מראש או אישור בדיעבד). העותר גרס, ועודו גורס, כי אישור מפורש מאת היועץ המשפטי לממשלה לא ניתן בעניינו וכי לפיכך, דין האישום הראשון להתבטל. בית המשפט העליון דחה את טענותיו של העותר בעניין זה. וכך קבע:

דין טענה זו של המערער להידחות, הן מן ההיבט הפרוצדוראלי והן מן ההיבט המהותי. ראשית לכל, טענה זו לא נשמעה על ידי בא-כוח המערער בערכאה קמא, ונטענה לראשונה בפני בית-משפט זה. מכל מקום, מאישוריהם של היועץ המשפטי לממשלה וממלאת מקומו להארכת מעצרו של המערער [מן התאריכים 27.8.03, 3.9.03, 9.3.03, 12.9.03, 15.9.03], עולה הסכמתם המשתמעת להגשת כתב האישום, וכי הדבר נעשה על דעתם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אי עמידה בהוראותיה של הנחיה מנהלית שנקבעה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שמעמדה הנורמטיבי אינו עולה כדי חקיקת משנה, אינה גוררת בהכרח ביטול מעיקרא של כתב אישום שהוגש זה מכבר (השוו י' דותן הנחיות מנהליות , בעמ' 42-44).

מסקנתו-זו של בית המשפט העליון אינה מקימה עילה לקיום דיון נוסף. כידוע, הליך הדיון הנוסף איננו בגדר ערעור והוא שמור למקרים חריגים ויוצאי דופן – מקרים ספורים ממש. בענייננו, בית המשפט השתית את מסקנתו, בראש ובראשונה, על נימוק פרוצדוראלי, וכן הוסיף כי ניתן להסיק בנסיבות העניין הסכמה ואישור של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום. יצוין, כי המדינה בתגובתה מסבירה שבענייננו ניתן אישור מראש להגשת כתב האישום, וזה תועד בתרשומת פנימית של הפרקליט המטפל – כמקובל בסוג זה של אישורים. תרשומת זו לא הוצגה בפני בית המשפט המחוזי שכן העותר לא השמיע כל טענה בנדון, ובבית-המשפט העליון ניתן היה להציג את האישור אך ההרכב לא ראה צורך בכך. מכל מקום, כאמור, העניין אינו מצדיק דיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית משפט זה.

אשר להערתו של בית המשפט בדבר מעמדה הנורמטיבי של ההנחיה, הרי שזו הערה שהיא בבחינת "למעלה מן הדרוש" ואינה קובעת מסמרות, וממילא, גם בה אין כדי לקיים את התנאים לקיום דיון נוסף.

השגתו האחרת של העותר מתייחסת להוכחת העבירה של חברות בארגון טרוריסטי. העותר טוען כי פסק-הדין של בית משפט זה אינו כולל התייחסות לכל השאלות העולות בהקשר זה, וכי במקרה זה, לא הוכח קיומו של ארגון טרור. לדעתו, מפסק-הדין עולה שבית המשפט אימץ את דעת המיעוט בדנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(5) 193.

בית המשפט העליון, בפסק-הדין נשוא העתירה לדיון נוסף, קבע בעניין זה כך:

באשר להשגות המערער בדבר עצם קיומו של ארגון טרור, הרי שזה הוכח כדבעי בבית-משפט קמא. בפרט אציין את התשתית הארגונית שנחשפה בפני בית-המשפט, ואת התאמה בין אמצעי הלחימה ששימשו בפיגועים לאלה שנמצאו במערות באזור עדי עד, ואת העובדה כי הארגון נטל אחריות לביצוע אחד מן הפיגועים, כנדרש לפי סעיף 7(ב) לפקודה למניעת טרור. חברותו של המערער בארגון נלמדת מהחזקתו במערות ובאמצעי הלחימה של הארגון, ומן המידע הרב שמסר אודות הפיגועים השונים, מידע אשר וודאי לא היה מגיע לידיו אם הארגון היה זר לו.

אין בדברים האלה, המעוגנים כל-כולם בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ובחומר הראיות שבא בפני הערכאה המבררת, משום הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף. גם לא מצאנו סטייה מהלכה קודמת, ודי אם נזכיר בהקשר זה כי: "...עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים [כדי] הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות". לא מצאנו גילוי-פנים שכזה במקרה דנן. מצאנו דיון לגופו של עניין בשאלה אם הוכחה חברות בארגון טרור אם לאו, ועל המסקנה בעניין זה לא ניתן עוד לערער.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.