דנ"פ 10518/09 ויקטור פלד נ. מדינת ישראל

1.

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 8770/09 ויקטור פלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.12.2009) שניתן מפי השופט א' א' לוי ובהסכמת השופטים ע' ארבל ו- נ' הנדל (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין החליט בית המשפט לקבל את ערעורו של העותר תוך קיצור תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו על-ידי בית המשפט המחוזי והעמדתה על שש שנות מאסר וחצי. פסק הדין ניתן אף בעניין שותפו של העותר (ע"פ 7913/09 אבנר פינטו נ' מדינת ישראל, להלן: פינטו) , וגם בעניינו החליט בית המשפט לקבל את הערעור ולקצר את תקופת המאסר. פינטו אינו צד לעתירה שלפניי, וממילא אין החלטתי זו מתייחסת לפסק דינו של בית המשפט בעניינו.

2.

במישור העובדתי יצוין בתמצית כי בעקבות הסדר טיעון, אשר גובש רק לאחר שסיימה המדינה את פרשת התביעה, הורשעו העותר ופינטו בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. במסגרת הסדר הטיעון ביקשה המדינה לגזור על העותר 5 שנות מאסר ועל פינטו 20 חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי בחן את הסדר הטיעון שהונח בפניו, אך מצא כי האינטרס הציבורי מורה שלא לאמץ את המלצת הצדדים לעונש. לפיכך, דן את העותר לשבע שנות מאסר וחצי. כן החמיר בית המשפט המחוזי את עונשו של פינטו והעמידו על 30 חודשי מאסר, ובנוסף גזר על השניים מאסר על-תנאי בן 30 חודשים. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערעור נשוא פסק הדין. בית משפט זה בחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת נימוקי הצדדים - אשר ביקשו להצדיק את הסדר הטיעון שגובש על-ידם - ולאחר כל זאת לא השתכנע כי נימוקים אילו יכולים להצדיק מתן עונש מקל לעותר, כשם שגובש במסגרת הסדר הטיעון. לפיכך, קבע בית המשפט כי מקרה זה הינו "מסוג המקרים בהם רשאי גם רשאי בית המשפט לשנות מן העונש המוצע על ידי הצדדים". יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי אין להתעלם מן היתרונות, "ולו הפעוטים" כלשונו, שהיו כרוכים בהסדר הטיעון, ולפיכך מיתן במעט את העונש שגזר בית המשפט המחוזי בעניינו של העותר והעמידו על שש שנות מאסר וחצי. בית המשפט קיבל גם את ערעורו של פינטו והעמיד את עונשו על 20 חודשי מאסר, וזאת תוך התחשבות בכך שהינו נטול הרשעות קודמות מסוג העבירות בהן הורשע.

3.

לשיטת העותר, בפסק דינו קבע בית המשפט הלכה חדשה בכל הנוגע להיקף סמכותם של בתי המשפט בכיבוד הסדרי טיעון כמו גם במידת ההתערבות בשיקול דעתה של התביעה בקביעתם. בכלל זה, נטען על-ידי העותר כי בית המשפט התעלם משיקולי התביעה ומעמדתה, לא נימק את החלטתו ולא הצביע - כנדרש בהתאם להלכה הפסוקה - על פגם חמור שנפל בשיקול דעתה של התביעה שיש בו כדי להצדיק התערבות בהסדר הטיעון. עוד מציין העותר כי שגה בית המשפט עת ערך הבחנה בינו לבין פינטו חרף העובדה כי שיקולי התביעה בעניינם זהים. נוכח כל זאת, סבור העותר כי פסק הדין עלול לגרום לפגיעה משמעותית במעמדם של הסדרי הטיעון ובמעמד שיקול הדעת הרחב והעצמאי המסור לתביעה בקביעתם, באופן המחייב לשיטתו קיום דיון נוסף בפסק הדין.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להדחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהיא, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. קביעות פסק הדין נשענות בעיקרן על יישום הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הצריכות לעניינו של העותר בהתאם להלכה שנקבעה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002), ואשר התוותה את אמות המידה המנחות להתערבותו של בית המשפט בהסדרי טיעון המובאים לאישורו. לא מצאתי כי בפסק הדין חרג בית המשפט מן העקרונות שהתוותה הלכה זאת, ומכאן באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין שלפנינו לא מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.