דנ"פ 10581/08 חיים שלומוב נ. מדינת ישראל

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים מ' נאור, ס' ג'ובראן וי' דנציגר) בע"פ 3821/08 (טרם פורסם, ניתן ביום 27.11.2008) (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחה ערעורו של העותר על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-פ 40059/07 והתקבל ערעורו על גזר הדין באופן חלקי.

2.

ביום 24.4.2004 נהג דוד קמלו ז"ל (להלן: המנוח ) ברכב כשלצדו העותר, וכאשר שניהם נתונים תחת השפעתם של משקאות משכרים. המנוח איבד את השליטה על הרכב, הרכב התהפך, וכתוצאה מכך נהרג המנוח. העותר הואשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וזאת נוכח הודאותיו שלפיהן הוא זה שנהג ברכב בשעת התאונה. לאחר שהוגש כתב האישום נגדו שינה העותר את גרסתו וטען כי המנוח, ולא הוא, נהג ברכב בשעת התאונה. בעקבות זאת הודיעה המשיבה כי גם אם תתקבל טענתו החדשה של העותר כי לא נהג ברכב בעת התאונה, יש בכוונתה לבקש את הרשעתו בעבירת הריגה וזאת לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) אשר מורה כי ניתן להרשיע נאשם בעבירה על בסיס עובדות שהוכחו לפני בית המשפט אף אם אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שהייתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. את ההרשעה בעבירת ההריגה על רקע גרסתו החדשה של העותר ביקשה המשיבה לבסס על כך שמסר את הרכב למנוח – קטין שלא החזיק ברישיון נהיגה – בידיעה שהוא מצוי תחת השפעת משקאות משכרים.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) קיבל את טענתו של העותר וקבע כי המנוח אכן נהג ברכב בשעת התאונה. עוד קבע כי המנוח נהג ברכב ברשותו של העותר וכי העותר היה מודע לסכנה הקטלנית שנשקפה מנהיגתו של המנוח שהיה תחת השפעת משקאות משכרים ולא החזיק ברישיון נהיגה. על סמך תשתית עובדתית זאת, הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בעבירה של הריגה וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים ומאסר על תנאי לתקופה של שנה.

3.

העותר ערער לבית משפט זה הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. טענתו הראשונה הייתה כי יש לזכותו לפי "הגנה מן הצדק" וזאת בשל פגמים חמורים שנפלו בהליך בעניינו. בית המשפט דחה טענה זו משלא מצא כי נפלו בהליך פגמים בעוצמה הנדרשת וכי מכל מקום לא נפגעה יכולתו של העותר להתגונן. עוד חשובה לענייננו טענתו של העותר כי לא ניתן היה לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי במקרה זה משום שבידי המשיבה היו ראיות שסתרו את עובדות כתב האישום כפי שהוגש. בית המשפט דחה טענה זו בקבעו כי יכולתו של העותר להתגונן לא נפגעה משניתנה לעותר הזדמנות להציג את גרסתו לפני בית המשפט המחוזי הן לעניין זהות הנהג הן לעניין שאלת ההיתר שניתן למנוח לנהוג ברכב.

טענה אחרת של העותר הנוגעת לענייננו היא כי גם אם התקיים בו יסוד המודעות בעת שהתיר למנוח לנהוג, לא ניתן להרשיעו בעבירה של הריגה מפאת הוראת סעיף 1 לחוק המעגנת את עקרון החוקיות – עקרון יסוד בדיני העונשין. העותר טען כי אין בחוק עבירה המטילה על בעל רכב אחריות לעבירות שביצע נהג אחר ומשכך לא ניתן להרשיעו בתוצאות נהיגתו הרשלנית של המנוח. בית המשפט דחה טענה זו בקבעו כי התקיימו בעותר יסודות עבירת ההריגה. בהתאם לפסיקה שדנה בסעיף 326 לחוק, קבע בית המשפט כי העותר הפר את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו בהתירו למנוח לנהוג ברכבו. על סמך התשתית העובדתית שהניח בית המשפט המחוזי, המשיך בית המשפט וקבע כי התקיימו בעותר הן היסוד העובדתי הן היסוד הנפשי הדרושים, ומשכך הרשיעו בעבירה של הריגה. עם זאת, לנוכח התסקיר שהוגש מטעם שירות המבחן ועינוי הדין שעבר המערער, קיבל בית המשפט באופן חלקי את ערעורו של העותר לעניין גזר הדין והעמיד את עונש המאסר בפועל על 20 חודשים.

4.

כעת מבקש העותר לקיים דיון נוסף בעניינו ומטעים כי הרשעתו בנסיבות המקרה היא תקדימית. בין יתר טענותיו טוען העותר את אלה: ראשית , חוזר העותר על טענות שהעלה במסגרת ערעורו לבית משפט זה בדבר הגנה מן הצדק. לטענתו, הגשת כתב האישום נגדו וניהול ההליך הפלילי בעניינו – שכלל לטענתו פגמים מהותיים – עמדו בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. שנית , העותר שב וטוען כי הטלת אחריות פלילית בעניינו סותרת את עקרון החוקיות הקבוע בהוראת סעיף 1 לחוק, שכן אין בחוק הוראה המטילה אחריות פלילית על בעל רכב המתיר נהיגה למי שאינו מחזיק ברישיון בגין עבירות שביצע הנהג. שלישית , העותר מבקש לקיים דיון נוסף בשאלה אם הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי חלה גם במקום שבו העובדות שהוכחו לבסוף לפני בית המשפט היו ידועות לתביעה עובר להגשת כתב האישום או שמיעת הראיות.

5.

לאחר שבחנתי את טענותיו של העותר הגעתי למסקנה כי אין מקום במקרה זה להורות על קיומו של דיון נוסף. לא מצאתי כי פסק הדין הכריע בשאלות הנוגעות להגנה מן הצדק המצדיקות לקיים דיון נוסף מטעם זה. טענותיו של העותר לעניין זה עומדות בניגוד לקביעות עובדתיות מפורשות של בית המשפט המחוזי שאומצו גם על-ידי בית משפט זה, והליך הדיון הנוסף אינו המקום לשוב ולדון בהן. כמו כן, לא מצאתי שפסק הדין מעורר קשיים הנוגעים לעקרון החוקיות. עצם העובדה שהחוק אינו כולל הוראה כזאת או אחרת המתייחסת לנסיבות הספציפיות של המקרה אינה מעלה או מורידה במקום שבו הורשע אדם בהתאם להוראה מפורשת בדין. בניגוד לטענתו של העותר כי יש בהרשעתו משום הטלת אחריות בגין עבירה שביצע המנוח, העותר הורשע לאחר שבית המשפט מצא כי מתקיימים בו – בו ולא באחר – יסודות עבירת ההריגה. מכאן שאין ממש בטענתו של העותר כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות וממילא אין מקום לקיים דיון נוסף בעניין זה.

אשר לאדן השלישי שעליו השתית העותר את בקשתו, איני סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בשאלת תחולתה של הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי במקום שבו העובדות שאימץ בית המשפט היו ידועות לתביעה קודם להגשת כתב האישום או שמיעת הראיות, ולו מן הטעם כי לא נקבע בפסק הדין שאותן עובדות אכן היו ידועות לתביעה במועדים הרלבנטיים. יתרה מזאת, תכליתו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי אינה לרפא פגמים שנפלו בהתנהלות התביעה אלא לאפשר לבית המשפט לעשות משפט צדק תוך שמירה על זכויותיו של הנאשם. כשלעצמי, איני רואה מה נפקות ידיעתה המוקדמת של התביעה אודות עובדות שלא טענה בכתב האישום לסעיף זה, שהרי שלילת תחולתו של הסעיף בשל פגמים שנפלו בהתנהלותה של התביעה אינה משרתת את תכליתו.

יוצא מן האמור כי פסק הדין אינו עומד בסתירה להלכה קודמת ואף אינו מקיים את תנאיה האחרים של הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. כל ייחודו של פסק הדין הוא בהרשעתו של העותר ברף העבירות העליון שניתן היה להאשימו בהן, וזאת עקב נסיבותיו המיוחדות של המקרה. כפי שציין השופט ס' ג'ובראן בחוות דעתו, הרשעתו של העותר בעבירת ההריגה אינה בבחינת הלכה חדשה המייתרת עבירות קלות יותר, ובפרט את העבירה של גרימת מוות ברשלנות, שכן יש לבחון כל מקרה לגופו. מכל מקום, גם אם מדובר בהרשעה מחמירה, אין בכך כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף.

6.

אשר על כן, העתירה נדחית.