דנ"פ 1061/02 נואף ח'טיב נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון (השופטים א' מצא, ד' ביניש וא' פרוקצ'יה) בע"פ 7683/00 נואף ח'טיב נ'

מדינת ישראל.

העותר הורשע יחד עם אחר בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים ובעבירות נילוות. לעת הטיעון בעונש הסתמך סניגורו של השותף על מיסמך שערך התובע ואשר לפיו (כניסוחו של בית המשפט העליון) "מחומר ראיות חסוי המצוי בתיק, ושלגביו נתבקשה תעודת חסיון, עולה לכאורה כי 'בעל העיסקה' נשוא כתב-האישום היה [העותר]". בהסתמכו על מיסמך זה ביקש השותף כי בית-המשפט יקל בעונשו. טענת השותף נתקבלה: בית-המשפט גזר על העותר שמונה שנות מאסר שמתוכן שש שנים מאסר בפועל ועליהן קנס בסך 25,000 ש"ח, ואילו על השותף גזר שבע שנות מאסר שמתוכן חמש שנים לריצוי בפועל ועליהן קנס בסך 20,000 ש"ח. כן גזר בית-המשפט על העותר ועל שותפו, ללא הבחנה ביניהם, עונש של פסילה מהחזקה ברשיון נהיגה למשך שלוש שנים.

העותר ערער לבית-המשפט העליון על חומרת העונש, ואת עיקר טיעוניו ייסד על היעדר השוויון בעונש שנגזר על שותפו ועליו. לטענתו, אסור היה לו לבית-המשפט להסתמך על אותו מיסמך שכן בשל החיסיון נמנעה ממנו אפשרות להתמודד עם הקביעה כי הוא-הוא היה "בעל העיסקה". בית-המשפט דחה את הערעור, ולענייננו-שלנו כך אמר:

שקלנו את טענות הסניגור ואת תשובת התביעה. מסקנתנו היא, כי התחשבות בהצהרת תובע כשיקול להקלת עונשו של אחד הנאשמים המשותפים אינה מפירה את עקרון אחידות הענישה בין נאשמים משותפים; שהלוא משמעו של העיקרון הוא שבהעדר נימוק המצדיק להבחין בין נאשמים משותפים, מחייבת שורת השוויון לגזור עליהם עונש שווה. במקרה שלפנינו היה בהצהרת התביעה כדי להקים צידוק להבחנה מסויימת בין שני הנאשמים. אין צריך לומר כי פני הדברים היו שונים אילו הייתה זאת התביעה שביקשה במשפט להחמיר בעונשו של המערער יותר מאשר בעונשו של הנאשם השני; שאילו כך היה, צודק היה הסניגור בטענה כי משלא ניתנה לו זכות עיון בחומר החסוי אין התביעה רשאית להישמע בטענה לחובת שולחו, המסתמכת אך ורק על חומר זה.

לטענת העותר יש בדבריו אלא של בית-המשפט חידוש הלכה באשר לראיות המובאות לעת הטיעון לעונש ועל-כך מבקש הוא דיון נוסף. ובלשונו:

השאלות שלגביהן מתבקש הדיון הנוסף הן:

א.האם דיני קבילות הראיות החלים בשלב בירור האשמה חלים גם על שלב הטיעון לעונש?

ב.האם במסגרת טיעונים לעונש רשאי בית המשפט לקבל כראיה מכתב של תובע המסכם התרשמותו מחומר חסוי, מכוח תעודת חיסיון, וזאת כאשר אחד הנאשמים התנגד בתוקף להגשת המכתב?

ג.האם האפשרות להסתמך על אותו מכתב תלויה בזהות בעל הדין המבקש להסתמך עליו, כך שבעוד שהמאשימה מנועה מלהסתמך על אותו מכתב בפני אחד הנאשמים סלולה הדרך להסתמך עליו?

יגעתי ולא מצאתי מה חידוש חידש בית-המשפט בפסק-דינו, לא-כל-שכן מהי אותה הלכה שנקבעה בפסק-הדין והראויה כי תידון בדיון נוסף. יתר-על-כן, אף לא נמצא לי כי בית-המשפט ביקש לקבוע הלכה. כל שבית-המשפט עשה לא היה אלא שהסתמך על ראיה מסויימת להקל עם השותף - לא להחמיר עם העותר - וכזאת ייעשה במקומנו כל העת.

משלא נמצאה לי עילה ראויה להורות על קיומו של דיון נוסף, אני מחליט לדחות את העתירה.

היום, כ"ח בשבט תשס"ב (10.2.2002).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02010610. G01

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il