דנ"פ 10800/07 אמנון פרידמן נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין שנתן בית-משפט זה (כבוד השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' אלון) בע"פ 7090/06 פרידמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.2007). בפסק-הדין החליט בית-המשפט העליון לדחות את ערעורו של העותר, אשר הופנה כנגד חומרת העונש, משקבע כי לא שוכנע שהוכחה עילה כלשהי המצדיקה להקל בעונש שגזר על העותר בית-המשפט המחוזי.

2.העותר הודה בשורה של מעשי מרמה שביצע כלפי לקוחות ששכרו את שירותיו כעורך-דין. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' קפלן-הגלר) קבע כי העותר גנב מלקוחותיו, בדרכי מרמה שונות, סכום של למעלה ממיליון ש"ח והשתמש בכסף לצרכיו האישיים, והרשיע את העותר בעבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר בנסיבות מחמירות ושיבוש הליכי משפט. בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי נפסק כי העותר יישא בעונש של שש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי וקנס בסך 70,000 ש"ח, וכי אם לא ישלם העותר את הקנס, הוא יישא בעונש מאסר בן ארבעה חודשים, חלף הקנס.

3.בפסק-הדין בערעור, שהוא נשוא העתירה שמונחת בפניי, דחה בית-המשפט העליון את בקשתו של העותר להקל בעונש המאסר שהוטל עליו, וכן את טענתו של העותר כי היות שמצבו הכלכלי לא מאפשר לו לשאת בקנס שהושת עליו, משמעותו המעשית של עונש הקנס היא שהוא יידרש לשאת בתקופת מאסר בת ארבעה חודשים שנקצבה כנגד קנס זה, בנוסף לתקופת המאסר שנגזר עליו. דחיית הערעור בעניין הקנס היא הנימוק שעליו נשען העותר כעילה המצדיקה, לדידו, את קבלת עתירתו לקיום דיון נוסף בפסק-הדין. לשיטתו, דחיית ערעורו בעניין הקנס נעשתה ללא דיון ממצה בטענותיו בעניין, והיא עומדת בסתירה להלכה קודמת שיצאה מלפני בית-המשפט העליון. העותר טוען – ולצורך כך צירף לעתירתו גם את רשימת תיקי החוב שעומדים לחובתו בהוצאה לפועל – כי הוא שרוי בחובות כבדים ואין בידיו לשלם את הקנס. לטענתו, לאור דבריהם של השופטת א' פרוקצי'ה בע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 406 (2001) (להלן: עניין חכמי ) ושל השופט א' גולדברג בע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 481 (1997) (להלן: עניין מרקדו ), מקום שקיים ספק ממשי באשר ליכולתו של אדם לשלם קנס שבצידו מאסר, יש להפחית את הקנס או לבטלו כליל, שכן הפועל היוצא של הטלת הקנס היא הטלת עונש מאסר ארוך יותר על נאשם מהטעם הבלעדי שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לפדות את הקנס. לפיכך, טוען העותר כי פסק-הדין נשוא העתירה חתר תחת ההלכה הקיימת כשפסק שאין להפחית או לבטל את הקנס שהושת על העותר.

עיינתי בפסק-הדין, בעתירה ובחומר שצורף לה, ומצאתי כי אין מקום לקבל את העתירה.

4.סעיף 71(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מאפשר להטיל על אדם עונש מאסר חלף תשלום קנס שהוטל עליו במשפט פלילי, וזו לשונו:

מאסר במקום קנס

71.(א) בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו ובלבד שתקופת המאסר במקום קנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס; נקבע לעבירה עונש קנס בלבד, או היתה העבירה של אחריות קפידה כאמור בסעיף 22(א) סיפה, לא תעלה תקופת המאסר במקום הקנס על שנה. (להלן: סעיף 71(א) )

ב עניין חכמי דן בית-המשפט העליון בהיבטים שונים הנוגעים להפעלתו של סעיף 71(א). השופטת א' פרוקצ'יה התייחסה שם גם לשאלה "האם ראוי להטיל מאסר במקום קנס באורח שיגרתי כל אימת שמוטל על נאשם עונש קנס, או שמא דווקא מאחר שניתן להטיל מאסר במקומו לתקופה מרבית (שאינה תלויה בתקופת המאסר הרגיל) יש להגביל את הטלתו רק לנאשמים בעלי יכולת לשלם את הקנס ולהימנע מהטלתו על חסרי אמצעים שידם אינה משגת לשלמו"? כפי שצוין שם , "לשאלות אלה פן חוקתי, והן נוגעות בעקרון השוויון בפני החוק שתכליתו למנוע הפליה בין אדם לאדם, בין היתר על רקע מצב כלכלי... [ו]בעניין זה ישנן גישות שונות...". השופטת פרוקצ'יה הביעה, כשלעצמה, את העמדה כי:

ראוי כי תימצא קורלציה בין גובה הקנס והמאסר הנגזר במקומו לבין יכולתו הכלכלית האמיתית של הנאשם לעמוד בתשלום הקנס, לבל יהווה המאסר שבמקומו תוספת עקיפה לתקופת המאסר הרגיל, אלא אמצעי שנועד בעיקרו להמריץ את הנאשם לשלם את הקנס שהוטל עליו... על - כן נדרשת... הבחנה בין נאשם בעל יכולת כלכלית המסוגל לעמוד בתשלום קנס (ובכלל זה מי שהבריח את נכסיו כדי לחמוק מתשלום), לבין מי שאין ידו משגת באופן אמיתי לעמוד בתשלום. על היקף המאסר במקום הקנס שיוטל – אם יוטל – להיגזר באורח ישיר מההערכה האמורה. ( עניין חכמי , בעמ' 429, וכן ראו האסמכתאות המופיעות שם , בעמ' 430-429))

אף שעמדת הרוב ב עניין חכמי עמדה על האופי המובחן של עונש המאסר במקום קנס, המשמש כחלופה אופציונאלית ואלקטיבית לגביית הקנס ולא כחלק מעונש המאסר גופו, ארבעת שופטי ההרכב הנוספים לא הביעו דעתם בסוגיה (הצדדית באותו עניין) של השפעת מצבו הכלכלי של הנאשם על הפעלת סעיף 71(א).

עמדה דומה לזו של השופטת פרוקצ'יה הופיעה גם בפסקי-הדין בע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' געפרי , פ"ד מז(1) 418, 439 (1993) ו בעניין מרקדו הנ"ל, והיא נתנה את אותותיה גם בפסיקת הערכאות הנמוכות (ראו למשל: ע"פ (חי') 2704/07 בורץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 3.1.2008). עם זאת , לאור ההקשר בו הופיעו אמירות אלה ובשים לב למיעוט ההתייחסויות בפסיקת בית-המשפט העליון בנושא, ייקשה לקבוע כי התגבשה בעניין זה הלכה מחייבת של בית-המשפט.

5.גם לו השתכנעתי כי התגבשה הלכה מחייבת בנדון, סוגיה זו אינה עומדת במרכזו של פסק-הדין נשוא העתירה, וממילא אין הוא חותר תחת הלכה קיימת בנושא או מבקש לשנותה. פסק-הדין התמציתי אינו קובע הלכה בנוגע למידת השפעתו של מצבו הכלכלי של הנאשם – אם בכלל – על יישומו של סעיף 71(א), וודאי שאין הוא קובע הלכה לפיה אין להתחשב בשיקול זה שעה שמוטל קנס. אלא, מפסק-הדין עולה כי השופטים שישבו בדין שקלו את נסיבות המקרה, ובהן הנסיבות הכלכליות והאישיות של העותר, והחליטו שלא לפטור אותו מעונש הקנס, חרף הקושי בביצוע התשלום.

6.סיכומו של דבר, אף ששאלת ה התחשבות ביכולותיו הכלכליות של אדם בטרם ייקבע שיעור הקנס הכספי שיוטל – אם יוטל – על מי שהורשע בדין היא שאלה חשובה ורבת משקל, פסק-הדין נשוא העתירה אינו קובע הלכה חדשה או חותר תחת הלכה קיימת בנושא. לפיכך – ולאור הוראתו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 כי הליך הדיון הנוסף שמור לאותם מקרים שבהם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש... [לדעת השופט הדן] מקום לדיון נוסף" – אין מקום לקבל את העתירה לקיום דיון נוסף.

אם כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.