דנ"פ 11498/05 טל דינר נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 363/05 טל דינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) מיום 28.11.05, שניתן על-ידי כב' השופט ג'ובראן בהסכמת כב' הנשיא ברק וכב' השופטת פרוקצ'יה. כן מבקש העותר כי נורה על עיכוב ביצועו של גזר הדין.

2.מעשה שהיה כך היה: העותר שירת כשוטר במשטרת ישראל ביחידה לליווי זרים שבמינהלת ההגירה. ביום 11.12.02 ביקרו העותר ושוטרים נוספים בדירה בתל אביב בה שהו אזרחים סיניים וביניהם הוואנג קוונאפה ( המתלונן ). בין העותר לבין המתלונן התפתח עימות ובמהלכו דקר העותר את המתלונן בסכין שהיתה ברשותו וגרם לחתך בעומק של 15 ס"מ. כתוצאה מן הדקירה דימם המתלונן ונגרם לו קרע בעורק ראשי בבטן. המתלונן הובהל לבית-חולים איכילוב במצב קשה, ונזקק לניתוח דחוף שבמהלכו נכרת לו כיס המרה. בגין מעשים אלה הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בידי כב' השופט קרא) בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כהוראת סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ( חוק העונשין ). בית המשפט גזר על העותר חמישה עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל וחמישה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף נקבע כי המערער יפצה את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

שתי גירסאות חלופיות עמדו לפני בית המשפט קמא: מזה, גירסתו של המתלונן כי העותר סירב להחזיר לו את דרכונו, ומשהתעקש לקבלו חזרה - דקר אותו העותר; ומזה, גירסתו של העותר, כי המתלונן ניסה לתקוף אותו בפלס מתכת, במהלך המאבק ביניהם נפל העותר על הריצפה, ובעת נפילתו נפלה אף הסכין שהעותר נהג ללכת עימה. העותר הרים את הסכין, ומשניסה המתלונן לפגוע בו בפלס המתכת, דקר אותו העותר בהגנה עצמאית. בית המשפט דחה גירסה אחרונה זו כשיקרית וקבע כי העותר דקר את המתלונן לאחר שזה ביקש ממנו כי יחזיר לו את דרכונו, ומשחש ששפת גופו של המתלונן מאיימת.

3.העותר ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט העליון. ערעורו הסב עצמו בעיקר על הטענה כי מעשהו נעשה בנסיבות של 'הגנה עצמית' וכי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא שגויים הם. בית המשפט, מפי השופט ג'ובראן, קבע כי יש לדחות הערעור שכן הלכה היא שבית משפט זה אינו מתערב בקביעות עובדה שקבעה ערכאת הדיון, למעט במקרים חריגים. עם זאת סקר השופט ג'ובראן את ממצאיו של בית המשפט אשר הובילו להרשעה: העותר מסר גירסאות מספר למשטרה ונמצא כי בחלק מהודעותיו שיקר למשטרה; עדותו של העותר בבית המשפט אינה אמינה, ומנגד עדותו של המתלונן נמצאה, ככלל, אמינה (למעט בשתי סוגיות ספציפיות); ועוד. לאחר מכן נדרש בית המשפט לטענה של הגנה עצמית. בית המשפט קבע כי העותר לא הוכיח קיומו של סייג ההגנה העצמית בייסדו קביעתו על שני מימצאים עיקריים: האחד , הדקירה אירעה ממש בתחילת האירוע - מימצא זה מלמד כי הדקירה בוצעה עוד לפני שהמתלונן תקף את העותר. השני , עדותו הכבושה של העותר. העותר הכחיש תחילה את המעשה, לאחר מכן הודה במעשה, אך גירסאותיו השתנו עם התקדמות החקירה. שקריו של העותר וההבדלים בגירסאות מבססים את המסקנה כי עדותו אינה אמינה וכי יש לדחות את גירסתו אף לעניין ההגנה העצמית. כתוצאה מכך נדחתה גירסת העותר לפיה דקר את המתלונן כאשר שכב על הרצפה והמתלונן רוכן מעליו עם פלס מתכת, והתקבלה גירסת המתלונן כי העותר דקר אותו כאשר הוא עומד מולו ודורש את דרכונו.

לסוף קובע בית המשפט כי העונש שהושת על העותר תואם את חומרת המעשה שביצע וכי לא מצא להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא.

4.העותר הגיש עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דין זה. טענותיו מסיבות עצמן על קביעותיו של בית המשפט בשאלת ההגנה העצמית. ראשית, לטענת העותר, בית משפט קבע הלכה ולפיה אין למניע כל השפעה בשאלת קיומו של סייג ההגנה העצמית (בעוד שלעניין הוכחת רכיבי העבירה לקיומו או היעדרו של מניע עשוי להיות משקל ראייתי). הלכה זו מצדיקה לטענתו בירור בדיון נוסף: בית המשפט טרם דן ביחס בין סייג ההגנה העצמית לבין קיומו או היעדרו של מניע. לטענת העותר, בליבו של סייג ההגנה העצמית עומדת שאלת המניע, ואין כל אפשרות מעשית לנתק בין המניע לבין הסייג שכן המעשה צריך להיעשות "כדי להדוף תקיפה שלא כדין". לכך יש להוסיף את העובדה כי המחוקק ביטל את הוראת סעיף 16 לחוק העונשין אשר קבעה - כך בעבר - כי המניע לעבירה אינו מעלה ואינו מוריד. מכאן כי היעדרו של מניע, המיתוסף לטענה בדבר קיומו של הסייג, יש בו כדי להביא להתגבשותו של ספק סביר. אם בית המשפט אינו מסוגל להסביר מה הביא את העותר לדקור את הנאשם יש בכך כדי לעורר ספק סביר.

שנית, העותר סבור כי קביעתו של בית המשפט ש"על הנאשם בפלילים הטוען לתחולת הסייג ... להוכיח כי הסייג חל" הינה הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. לטענתו, בית המשפט קבע בכך כי על נאשם המבקש לטעון לקיומו של סייג מוטל נטל ההוכחה והשכנוע. קביעה זו שגויה היא ומנוגדת לקביעתו של בית משפט זה כי כאשר מועלת טענת הסייג ונתעורר ספק סביר - אשר לא הוסר - כי אז יחול הסייג.

שלישית, העותר טוען כי בית המשפט יצר הלכה חדשה ולפיה ישנן שתי מערכות עובדתיות נפרדות: מערכת המשמשת ליצירת ספק סביר באשר לאשמה ומערכת המשמשת ליצירת ספק סביר באשר לקיום סייג ההגנה העצמית. בכך ניתק בית המשפט את הסייג מכלל עובדות האירוע. לטענת העותר, הוא הצביע בערעורו על שלל סתירות, תמיהות ושקרים בגירסת המתלונן אשר - כך לטענתו - לא נבחנו על ידי בית המשפט בהיותם שייכים לגיזרת האשמה ולא לגזרת הסייג, אך יש בהם כדי ליצור ספק סביר בקיומו של הסייג.

5.עיינתי בעתירה ובפסק הדין אך לא מצאתי כי אוכל להיעתר לה. תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שבית-המשפט העליון פסק הלכה מאותן הלכות מיוחדות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ובקוראי את פסק הדין בעניינו של העותר לא נמצא לי כי בית-המשפט העליון פסק בו הלכה משפטית כלשהי, לא-כל-שכן הלכה הראויה כי יקויים דיון נוסף בה. ראו: 74/04 אורבך נ' רשם העמותות (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם).

6.אשר לטענת העותר כי בית המשפט קבע הלכה חדשה שלפיה לשאלת המניע אין כל השפעה על שאלת תחולתו של הסיג להגנה עצמית - לא מצאתי כי נקבעה הלכה שכזו. בית המשפט קבע כי העותר לא עמד בנטל להבאתן של ראיות שתעוררנה את סייג ההגנה העצמית, וכי היעדרו של מניע בנסיבות המקרה אין בו כדי לבסס ספק סביר. מסקנה זו נשענת על ההלכה כי היעדרו של מניע אין בו בהכרח כדי לבסס ספק סביר. אמנם, יהיו מקרים - במיוחד כאשר הראיות הן נסיבתיות - בהם היעדרו של מניע עשוי לעורר ספק באשמתו של נאשם, אך ככלל שאלת המניע אינה רכיב מרכיבי העבירה שיש להוכיחו. ראו, למשל, ע"פ 563/79 עאדי נ' מדינת ישראל פ"ד לד(2) 608; ע"פ 2468/03 אלבויראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4656/03 אנטולי מירופולסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). כן נפסק כי ביטולו של סעיף 16 לחוק העונשין - אשר קבע כי אין בו במניע כדי לשנות לעניין האשמה - אין בו כדי לשנות מדין זה (ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (3) 168, עמ' 190-191). הלכות אלו הן שהיו הבסיס למסקנתו של בית המשפט כי בהתחשב בתשתית העובדתית הקיימת: הודייתו של העותר בדקירה; שקריו הרבים של העותר וגירסתו האמינה של המתלונן; אין מתעורר סייג ההגנה העצמית. בנסיבות אלו אף היעדרו של מניע אין בו כדי לעורר את הסייג.

7.אשר לטענת העותר לפיה המשפט כי "על הנאשם בפלילים הטוען לתחולת הסייג ... להוכיח כי הסייג חל" הינו הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף - גם טענה זו אין בה ממש. השופט ג'ובראן לא קבע, כטענת העותר, כי על נאשם המבקש לטעון קיומו של סייג מוטל נטל ההוכחה והשכנוע אך ציין כי על הטוען לסייג "להוכיח כי הסייג חל. די לו לטוען טענת סייג, לעורר ספק סביר על-מנת שהסייג יחול". קביעה זו עולה בקנה אחד עם דבר החוק ועם ההלכה שנפסקה מאז נכנס לתוקפו תיקון 39 לחוק העונשין, ולפיה על הטוען לסייג להביא ראיות לקיומו (ע"פ 4962/97 רוזוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (4) 337; קדמי, על הדין בפלילים , חלק ראשון, תשס"ה-2004, 527). לא ידעתי מהיכן הסיק העותר כי בית המשפט הטיל עליו את נטל ההוכחה והשכנוע. מסקנה זו מתחזקת מדבריו של השופט ג'ובראן ולפיהם מאמץ הוא את קביעת בית המשפט המחוזי כי "משלא עבר המערער את הסף המינימלי הנדרש להתנהגות שיכולה להסביר את דקירתו של המתלונן במסגרת הגנה עצמית, לא ראה מקום להידרש לדון בסוגיה זו על היבטיה המשפטיים". לאמור: העותר לא הרים את הנטל הראשוני המוטל על נאשם - נטל הבאת הראיות - לקיומו של הסייג, ומשכך לא עורר ספק סביר באשמתו.

8.אשר לטענת העותר כי בית המשפט יצר הלכה חדשה שלפיה ישנן שתי מערכות עובדתיות נפרדות: מערכת המשמשת ליצירת ספק סביר באשר לאשמתו של נאשם ומערכת המשמשת ליצירת ספק סביר באשר לקיום סייג ההגנה העצמית - לא נתברר לי על מה נסמכת טענה זו. בית המשפט הסתמך על מערכת עובדות וראיות אחת: הודייתו של העותר במעשה הדקירה עצמו; שקריו של העותר בחקירה; גירסתו של העותר שנמצאה לא אמינה; עדותו של המתלונן שנמצאה אמינה (למעט גירסתו בשתי סוגיות ספציפיות). כל אלה הביאו את בית משפט קמא, וכמותו גם את בית המשפט העליון, למסקנה כי העותר דקר את המתלונן וגרם לו חבלה חמורה שלא-כדין. אותה מערכת עובדתית הביאה את בית המשפט לקבוע כי העותר לא עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להבאתן של ראיות שיש בהן כדי לבסס טענתו בדבר הגנה עצמית.

9.סוף דבר: משמצאתי כי לא נקבעה בפסק הדין כל הלכה ממילא נפל הטעם לקיומו של דיון נוסף. העתירה לדיון נוסף נדחית וכמותה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

היום, י"ד בכסלו תשס"ו (15.12.2005).

המישנה לנשיא

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05114980_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il