דנ"פ 1284/09 משה גורליק נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיומו של דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 5636/08 (השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין וי' דנציגר ), שבו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות מין ועל גזר דינו.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות, של אינוס ומעשה מגונה שבוצעו בהסכמה שהושגה במרמה. העבירות בוצעו בשתי מתלוננות שהיו אז קטינות. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש, שהיה מדריך אומניות לחימה, ביצע בשתי הזדמנויות עבירות מין בקטינות. במקרה הראשון הציע המבקש לקטינה אותה אימן, אשר חשה ברע, כי יסיע אותה לביתה. בזמן שהיו ברכב הציע המבקש לקטינה כי יטפל בה. לשם כך התבקשה הקטינה להפשיל את מכנסיה והמבקש החדיר את אצבעו לאיבר מינה. במקרה השני הציע המבקש לקטינה אחרת שאותה אימן כי תישאר באולם בתום האימון על מנת שהוא יטפל בכאבי הגב שמהם סבלה. במהלך ה"טיפול" הכניס המבקש את ידו אל תחתוניה של הקטינה והניע את אצבעותיו בין איבר מינה לבין פי הטבעת תוך הסבר כי הדבר מהווה טיפול בנקודות אנרגיה. בית המשפט המחוזי השית על המבקש בגין מעשים אלה עונש מאסר בפועל לתקופה של שנתיים וחצי. בנוסף הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש עונשים של מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט העליון על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

בית המשפט העליון דחה את הערעור על שני חלקיו. בית המשפט קבע כי טענותיו של המבקש נסבות "רובן ככולן כנגד ממצאיו של בית-המשפט קמא לעניין מהימנות עדויותיהן של המתלוננות". בית המשפט קבע כי ערעורו של המבקש אינו בא בגדר המקרים החריגים שבהם מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה המבררת. בית המשפט העליון הוסיף ובחן את טענותיו של המבקש לגופן ואימץ את ממצאיו של בית המשפט המחוזי בכל הסוגיות שהועלו בערעור. אשר לעונש שהוטל על המבקש קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות העניין "לא זו בלבד שלא מצאתי כי יש בעונש שהושת עליו משום חומרה יתרה, אלא אף סבורני, כי עונשו נוטה לצד הקולא".

המבקש עותר, כאמור, לקיומו של דיון נוסף בעניינו. לטענתו, בית המשפט

הסתמך לצורך ההרשעה על האמון המלא שניתן בעדויותיהן של המתלוננות בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אולם, במספר נושאים שנויים במחלוקת ההרשעה כלל לא התבססה על עדויותיהן של המתלוננות אלא על סיכומי התביעה, או לחילופין, על הבנה לוקה בחסר של דברי המתלוננות. בנסיבות אלה, טוען המבקש כי פסק הדין מהווה הלכה חדשה וקשה ולפיכך יש מקום לקיומו של דיון נוסף בעניין.

דין העתירה להידחות. פסק דינו של בית המשפט העליון אינו קובע כל הלכה חדשה ומשום כך אין עילה לקיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עיון בטיעוני המבקש מגלה כי הם מופנים כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, כלפי ניתוח הראיות שעמדו לפניו, וכלפי דחיית הערעור בעניינים אלה על ידי בית המשפט העליון. הבקשה חותרת בפועל, אפוא, לקיים הליך ערעורי נוסף בסוגיה שכבר הוכרעה בבית משפט זה. הליך הדיון הנוסף אינו המסגרת המתאימה לכך.

אשר על כן, הבקשה נדחית.