דנ"פ 1387/05 מוטי עבודי נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בע"פ 6112/04, 6115, 8040 עבודי נ' מדינת ישראל .

2.העותר ואדם נוסף (שאיננו מענייננו עתה) הורשעו על-פי הודאתם בעבירות אלימות קשות ביותר. בית-המשפט המחוזי גזר על העותר ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. הן העותר הן המדינה ערערו על גזר הדין. בית המשפט העליון (הנשיא ברק והשופטים טירקל ולוי) שמע את הערעורים, ולסוף החליט לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של העותר על ארבע שנות מאסר בפועל. כן חייב בית-המשפט את העותר לשלם סך של עשרים אלף ש"ח כפיצוי למתלונן. עתירת העותר עתה היא כי אורה על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין.

3.דין העתירה להידחות. טעם הדבר: השאלות שבהן מבקש העותר לקיים דיון נוסף לא נדונו בפסק דינו של בית-המשפט העליון, וממילא לא נפסקו בהן הלכות משפטיות שראוי כי נידרש לדון בהן בדיון נוסף. כך הוא באשר לטענה כי ערעור המדינה הוגש שלא כדין; כך הוא באשר לטענה כי בית-המשפט חרג מסמכותו בשל כך שחייב את העותר בתשלום פיצוי לנפגע בלא שהמדינה ביקשה על-כך; וכך הוא באשר לטענה כי בית-המשפט ביטל למעשה את "האלמנט השיקומי" בענישה ואיין את מעמדו של שירות המבחן. אכן, ההכרעה בעניינו של העותר הסבה עצמה על עובדות המקרה, על עברו הפלילי של העותר ועל שיקולי מדיניות כלליים, בהם הצורך להילחם בתופעת האלימות הגוברת בחברה הישראלית. כל אלה אין בהם כל הלכה חדשה. קל-וחומר שאין בפסק הדין הלכה משפטית חדשה העומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. על כל אלה אוסיף, כי לגופו של עניין לא מצאתי כי בית-המשפט חרג כהוא-זה מסמכותו ומחובתו לגזור עונש, ובנסיבות העניין נדמה כי העונש שהוטל על העותר אינו עונש חמור ביתר.

4.לא אוכל לסיים מבלי שאומר כי דברים שאמר בית-המשפט באשר לרמת הענישה הראויה בעבירות אלימות כעבירות שהורשע בהן העותר - מבחינת מהותם ותוקפם – לא זו בלבד שמקובלים הם עלי במלואם, אלא שלוואי ובתי-המשפט מהם ילמדו וכן יעשו.

5.אני דוחה את העתירה .

היום, ד' באדר א התשס"ה (13.2.05).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05013870_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il