דנ"פ 1528/02 דלאל דאוד נ. מדינת ישראל

העותרת הואשמה ברצח בעלה. האשמתה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות. בית המשפט המחוזי סבר, כי הראיות שהובאו במשפט מותירות ספק מסוים באשמת העותרת; ומחמת ספק זה פסק לזכותה מן האשמה. המדינה ערערה על הכרעת הדין. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה, ביטל את הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי והרשיע את העותרת בעבירה שיוחסה לה. העותרת מבקשת לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

עיינתי בנימוקי העתירה ובפסק-דינו של בית המשפט העליון ומסקנתי היא, כי העתירה איננה מגלה עילה לקיום דיון נוסף. הכרעת בית המשפט בדבר אשמתה של העותרת מבוססת על בחינה מחודשת של התשתית הראייתית הנסיבתית שהונחה לפני הערכאה הראשונה. בחינה זו הביאה את בית המשפט למסקנה, כי "המדינה הרימה את הנטל להוכיח את אשמתה של המשיבה [העותרת] מעבר לספק סביר, ולפיכך נכון היה להרשיעה בעבירה אשר יוחסה לה". בעתירתה משיגה הסניגורית על צדקת ההכרעה האמורה. כן היא טוענת, כי בהחלטתו להתערב בהכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי חרג בית המשפט שלערעור מן המידה הרגילה המקובלת עליו. בטענות אלו אין מאומה. בקביעת בית המשפט, כי מסכת הראיות הנסיבתיות שהובאו לפני הערכאה הראשונה חייבה את המסקנה המשפטית כי העותרת ביצעה את מעשה הרצח, אין כל חידוש הלכתי. יצוין שהכרעת הערכאה הראשונה לא התבססה על ממצאי מהימנות, אלא על ניתוח עובדות ונסיבות שכלל לא נשנו במחלוקת. התערבות במסקנה שהסיקה הערכאה הראשונה מן הבירור הזה לא חרגה ממסגרת הביקורת הערעורית הרגילה המופקדת בידי בית-משפט זה. בעתירה הועלו טענות שנועדו לשכנעני כי הראיות הנסיבתיות, שעליהן ייסד בית-משפט זה את הרשעתה בדין של העותרת, אינן מבססות את אשמתה מעבר לספק סביר. אלו הן טענות ערעוריות מובהקות, אך כידוע "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, שכן במרכזו אינה עומדת השאלה אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101).

הסניגורית הלינה בעתירה גם על סדרי שמיעתו של הערעור. לטענתה, חרג בית המשפט מסדרי הדין המקובלים, בכך שלקראת מועד הדיון הורה לה להגיש את עיקרי טיעונה בכתב, בכך שבעקבות מחדלה להגיש עיקרי-טיעון הטיל עליה לטעון לפני שתישמענה טענות המערערת ובכך שהגביל את זמן טיעונה ל120- דקות בלבד. בכל אלה, טוענת היא, חרג בית המשפט מסדרי הדין הקבועים בדין. אין צריך לומר, כי אף בטענות אלו אין כדי להקים עילה לדיון נוסף. לפנים מצורכי ההכרעה בעתירה אוסיף, כי גם בטענות לגופן אין כל ממש. יש ולקראת שמיעתו של ערעור פלילי, ובמטרה לייעל את הליכי השמיעה ולחסוך בזמן שיפוטי, מוצא בית המשפט לנכון לבקש מפרקליטי הצדדים להגיש עיקרי-טיעון בכתב. פרקטיקה זו, שהונהגה לפני שנים אחדות, פועלת בהצלחה רבה. היא מסייעת לבית המשפט וכן לפרקליטי הצדדים, בכך שהיא מאפשרת עריכה מסודרת של הטיעון, תוך הפנייה נוחה למובאות מן הפרוטוקול ומן המוצגים ולאסמכתאות משפטיות, מקלה על ההכנה המוקדמת ומסייעת במיקוד הבירור בשאלות הטעונות הכרעה. עיון בהחלטות בית המשפט מעלה, כי משלא הוגשו לבית המשפט עיקרי טיעון מטעם העותרת, החליט בית המשפט לשנות את סדר הטיעון. עם זאת קבע לוח זמנים שאיפשר לעותרת להעלות לפניו את כל טענותיה וכן להשיב לטיעוני המדינה. בכל אלה פעל בית המשפט על-פי סמכותו וטענות הסניגורית לא שכנעוני כי החלטותיו הדיוניות של בית המשפט גרעו מזכותה של העותרת להשמיע לפניו את טענותיה.

העתירה נדחית.