דנ"פ 1609/11 הרצל שמעיה נ. מדינת ישראל

1.

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' רובינשטיין , ס' ג'ובראן ו י' דנציגר ) מיום 26.1.2011 ברע"פ 9004/10, בו נדחתה בעיקרה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה את ערעורו של העותר על הרשעתו בשורה של עבירות תנועה על ידי בית המשפט לתעבורה בירושלים. הרשעתו של העותר על ידי בית המשפט לתעבורה הייתה על-פי הודאתו, וזאת בעבירות של נהיגה ברשלנות, גרימת נזק לרכוש או לאדם, ואי מתן זכות קדימה ברמזור אדום. ביסוד ההרשעה עמדה תאונת דרכים שאירעה ביום 6.12.2007, שבה היו מעורבים העותר - נהג מונית במקצועו - ונהג רכב אחר. על-פי הנטען בכתב האישום, שבו הודה העותר בפני בית המשפט לתעבורה, נכנס העותר לצומת מרומזר על אף שהאור ברמזור בכיוון נסיעתו הורה לו לעצור. כתוצאה מכך התנגש, על-פי הנטען, רכבו של העותר ברכב אחר. בטיעוניה לעונש ביקשה המשיבה להשית על העותר עונש של פסילה בפועל לתקופה של שנה, פסילה מותנית וקנס. בית המשפט לתעבורה גזר על העותר עונש של עשרה חודשי פסילה מהחזקה או קבלת רישיון נהיגה ושלוש שנות פסילה מנהיגה ברכב שנדרש עבורו רישיון מסוג D ,

D1 , D2 או D3 (ובכלל זה מוניות או הסעת נוסעים בשכר). בערעורו לבית המשפט המחוזי ביקש העותר לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, שלטענתו הייתה הודאת שווא, אשר ניתנה במסגרת הסדר טיעון שהעותר הסכים לו בשל ייעוץ משפטי בעייתי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של העותר וקבע כי בקשתו לחזרה מהודאה הוגשה לאחר שתקוותו לקבל עונש שאינו חמור נכזבה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, ועל כן נדחתה טענת העותר כי הוא לא הוזהר כנדרש על ידי בית המשפט לפני הודאתו על-פי הסדר הטיעון.

2.

בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה נדחתה, כאמור, בפסק הדין נשוא העתירה. זאת, בהעדר כל ראיה לקיומו של הסדר טיעון מוסכם, שהקים חובה על בית המשפט לתעבורה להזהיר את העותר שאינו כבול לעונש שביקשה התביעה. בהקשר זה צוין, כי המינימום שהיה על העותר לעשות הוא להביא את תגובתו של בא-כוחו הקודם, שהואשם על ידו בהטעיה, אך הדבר לא נעשה. עם זאת, ראה בית המשפט להשיב את הדיון בעניין עונשו של העותר, בכל הנוגע לפסילתו מנהיגה ברכב ציבורי, לבית המשפט לתעבורה. החזרת הדיון בעניין העונש לבית המשפט לתעבורה נעשתה בשל העדר האזהרה של העותר על כך שבית המשפט אינו כבול לעונש שביקשה התביעה. בית משפט זה ציין כי חובת ההגינות אמנם אינה מחייבת את בית המשפט להזהיר את הנאשם בדבר אפשרות ההחמרה בעונש מעבר למבוקש על ידי התביעה (וזאת בניגוד למצב של הסדר טיעון); אולם ראוי היה כי בית המשפט יעשה כן בנסיבות בהן הוא מתרשם כי הנאשם לא הביא אפשרות זו בחשבון ולא מיצה את הגנתו. בנסיבות המקרה דנן, כך קבע בית משפט זה, היו טיעוני העותר לעונש תמציתיים ביותר, וייתכן שהדבר נבע מכך שהלה הניח כי הרף העליון של הענישה הוא עמדת התביעה. לפיכך, ונוכח העובדה שבכל הנוגע ליכולתו של העותר להתפרנס כנהג מונית העונש שנגזר על העותר היה פי שלושה מהעונש שנתבקש על ידי התביעה, הגיע בית משפט זה למסקנה כי יש להחזיר את הדיון בשאלת העונש לבית המשפט לתעבורה, וזאת כדי להגן על זכויותיו הדיוניות של העותר.

3.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי קיימת חוסר בהירות הלכתית בשאלת הנסיבות בהן תבוטל בערכאת הערעור הרשעתו של נאשם שנעשתה על-פי הודאתו בפני בית המשפט. לטענת העותר הודאתו בפני בית המשפט לתעבורה הייתה הודאת שווא שניתנה ממניעים פסולים בשל הטעייתו על ידי בא-כוחו דאז והדבר הביא להרשעתו על אף היותו חף מפשע. בהקשר זה טוען העותר כי הודאתו בכך שחצה את הצומת באור אדום נעשתה במסגרת הסדר טיעון ולאחר שבא-כוחו טען כי אם לא יודה, הרי ייתכן שיקבל עונש חמור הרבה יותר מזה שהוצע לו במסגרת הסדר הטיעון. עוד מציין העותר כי הודאתו בפני בית המשפט הייתה מנוגדת לטענותיו הקודמות, לפיהן הוא נכנס לצומת כאשר אור הרמזור בנתיב נסיעתו היה ירוק מהבהב. העותר מוסיף וטוען כי אילו היה מוזהר על ידי בית המשפט לתעבורה כי אינו כבול להסדר הטיעון, הוא היה חוזר בו מהודאתו.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על נסיבות המקרה הקונקרטיות בעניינו של העותר, ובית משפט זה אף הכיר בכך שייתכן כי הופרה חובת ההגינות כלפי העותר. טענותיו של העותר כנגד פסק הדין הן טענות ערעוריות מובהקות, שאינן מעלות שאלה משפטית כלשהי בעלת חשיבות כללית, החורגת מנסיבות המקרה הפרטני. בהקשר זה יצוין, כי פסק הדין נשוא העתירה אינו קובע הלכה כלשהי בסוגית התנאים לחזרה מהודאה של נאשם שניתנה בפני בית המשפט, ולמעשה אף העותר אינו טוען כלל כי נקבעה בפסק הדין הלכה כזו. לפיכך ברי כי אין מתקיימים בפרשה שלפנינו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית.