דנ"פ 1698/00 יפה סגל נ. היועץ המשפטי לממשלה מר אליקים רובינשטיין

העותרת, שכנתם של משיבים 2, 3 (להלן: המשיבים) הגישה עתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה לעכב את הליכים הפליליים שננקטו נגד משיבים אלה בגין עבירות של בניה ללא היתר.

לאחר שנודע לה על הגשת כתב אישום נוסף נגד המשיבים בגין אי ביצוע צו בית המשפט הסכימה העותרת למחוק את עתירתה, אך ביקשה לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות המשפט. לטענתה פעלו המשיב 1 ורשויות התביעה העירונית באוזלת יד, ורק עתירתה היא שגרמה לנקיטת ההליכים הנוספים נגד המשיבים. עוד טוענת היא כי נאלצה לנהל במשך חודשים ארוכים תכתובת ענפה עם משיב 1 ועם התובע העירוני, ונאלצה לשאת בהוצאות על מנת להביא לתוצאה זו.

נראה לי כי אין מקום לפסוק הוצאות לעותרת, מנימוקים אלו:

החלטת המשנה ליועץ המשפטי לעכב את ההליכים נגד משיבים 2, 3 היתה סבירה במועד בו התקבלה, ובהסתמך על העובדות שהתקיימו אז. בהחלטה הובאו בחשבון גיל המשיבים, העובדה שהרסו חלק מן המבנה הבלתי חוקי וקיבלו היתר לחלק אחר, וכן אי הנוחות באשר להשפעת סכסוך השכנים על ההליכים שהתקיימו. החלטה זו נראית על פניה סבירה, וניתן להניח כי אילו התקיים דיון לגוף העתירה, לא היה בית המשפט מתערב בה.

לאחר הגשת העתירה, משחלף הזמן והמשיבים 2, 3 לא קיבלו היתר ולא השלימו את הריסת חלק המבנה הנותר, הנחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה את התביעה העירונית לפתוח בהליכים נוספים בשל אי קיום צו בית המשפט. ברור, עם זאת, כי הנסיבות החדשות שנוצרו לאחר חלוף הזמן אינן מעידות על פגם כלשהו שנפל בהחלטה על עיכוב ההליכים במועד בו ניתנה.

אין, איפוא, מקום לחייב את המשיב 1 בהוצאות העתירה.

אשר למשיבים 2, 3; משיבים אלה בנו ללא היתר, ואף נמנעו מלבצע במלואו את צו בית המשפט שהורה להם להרוס את המבנה הבלתי חוקי. על כך נדרשו משיבים אלה לתת את הדין, ואף יידרשו לכך בעתיד, בפני בית המשפט המוסמך הדן בעניינם. אולם עובדה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה לחייב אותם בהוצאות העתירה. בפנותם אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים, מימשו המבקשים זכות לגיטימית של נאשמים במשפט פלילי. הם לא נטלו חלק בקבלת ההחלטות באשר לעיכוב ההליכים ופתיחתם, ואף לא גרמו לעיכוב או להכשלת הדיון הענייני בעתירה זו. איני רואה, איפוא, בסיס לחיובם בהוצאות.

אני מקבלת את טענת העותרת כי מעורבותה הרבה בפרשה זו, הגשת העתירה וההתקשרות התכופה עם הגורמים המעורבים השונים גרמו לה הוצאות. אולם בנסיבות העניין אינני סבורה כי על המשיבים לשפותה בגין הוצאות אלו, מטעמים אחדים:

ראשית, כפי שפירטתי, אינני סבורה כי נפל פסול במעשי המשיבים בנוגע לעתירה זו (מלבד העבירות שביצעו משיבים 2, 3, עליהם יתנו את הדין בהליך המתאים).

שנית, העותרת היא שבחרה מרצונה לנקוט בהליכים ולהגיש עתירה זו. אין מדובר בהליכים אזרחיים, לשיפוי נזק אשר יתכן שנגרם לעותרת כתוצאה מן הבניה. העותרת בחרה בהגשת עתירה זו על מנת להביא לניהולם של הליכים פליליים

נגד המשיבים. אמנם אין מחלוקת באשר לזכותה של העותרת לנהל הליכים אלו. אולם בבואה לנקוט צעדים לשם "תיקון העולם", על המבקשת להביא בחשבון את האפשרות שתיאלץ לשאת בעלויות הכרוכות בכך.

התיק הסתיים במחיקת העתירה עוד לפני הדיון בה. הנטל להראות כי היא זכאית להחזר הוצאותיה מוטל, איפוא, על העותרת.

נוכח כל האמור לעיל אינני סבורה שהמערערת עמדה בנטל זה, ואני דוחה את הבקשה.