פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"פ
1791/06
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
העותר:
יהודה גור
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
10.1.06 ברע"פ 8406/04 שניתן על-ידי כבוד השופטות מ' נאור, ע' ארבל וא' חיות
בשם העותר: לעצמו
החלטה
בפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטות מ' נאור, ע' ארבל וא' חיות), ברע"פ 8406/04 גור נ' מדינת ישראל .
העותר הורשע, בבית משפט השלום, בעבירות של העלבת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי. הוא נדון למאסר על-תנאי ולחתימה על התחייבות. מסתבר, כי בשלב מסוים היתה הסכמה מצד התביעה לבטל את כתב האישום, אך לא היתה הסכמה להיענות לדרישת המבקש לזכותו. לכן, התברר האישום והעותר הורשע כאמור.
העותר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ושם, בהמלצת בית המשפט, נתגבשה הסכמה לפיה כתב האישום יבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החוק ), ועמו הרשעת המערער והעונש שנגזר עליו. בית המשפט המחוזי נתן פסק-דין: "כמוסכם". יובהר, כי סעיף 94(ב) לחוק קובע, ש"בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם". ומה דין ביטול לפני תשובת נאשם? על כך משיב סעיף 94(א) לחוק, לאמור: "חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום".
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ביקש העותר רשות לערער בפני בית משפט זה. טעם הבקשה: בבית משפט השלום, לטענתו, חזרה בה המדינה מכתב האישום לאחר מתן התשובה לו, ולכן, חייב היה בית משפט השלום, ובעקבותיו, בית המשפט המחוזי, לזכותו בהתאם להוראת סעיף 94(א) לחוק. בית המשפט העליון דחה את הבקשה, בקבעו כי:
בשום שלב התביעה לא חזרה בה מהאישום כאמור בסעיף 94(א) לחוק. התביעה הציעה למבקש לפעול בהסכמה כאמור בסעיף 94(ב) לחוק. כשקיימת הסכמה - דין הביטול הוא כדין ביטול לפני תשובת הנאשם לאישום, להבדיל מזיכוי. המבקש סרב להצעתה של התביעה לפעול כאמור בסעיף 94(ב), ועד שהוסכם מה שהוסכם בבית המשפט המחוזי, לא קמה לו זכות לא לביטול ולא לזיכוי.
בית המשפט העליון הציג את ההתפתחות החקיקתית שהביאה להוספת סעיף-קטן (ב) לסעיף 94 לחוק – תוספת שבאמצעותה "נמנע הצורך לנהל משפטים שאיש מהצדדים לא ראה טעם בהמשך ניהולם, אך בשל כך שהתביעה לא הסכימה לזיכוי". את פסק-דינו חתם בית המשפט במילים האלה:
בענייננו, היתה בבית משפט השלום הצעה של התביעה להגיע להסכמה כזו, אך המבקש לא הסכים לה. בבית המשפט המחוזי היה המבקש מיוצג, ואין הוא טוען כי לא הבין את ההסדר שהושג. מה לו כי ילין, אפוא?
חרף הדברים האלה, שב העותר ומלין; הוא חוזר על טענותיו בדבר השתלשלות העניינים בתיק, שחייבה, לדעתו, את זיכויו. הוא סבור, כי בפסק-הדין של בית המשפט העליון נקבעה הלכה חדשה, חשובה וקשה. ואולם לא הלכה יש כאן, וודאי לא הלכה מן הסוג המקים הצדקה לדיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בבית משפט השלום הורשע העותר לאחר שבסופו של יום, ובהיעדר הסכמה, לא הופעל סעיף 94(ב), וכמובן גם לא סעיף 94(א) לחוק. בבית המשפט המחוזי – שם היה העותר מיוצג – נתגבשה הסכמה כמפורט לעיל, הנשענת על סעיף 94(ב) לחוק, וניתן פסק-דין בהתאם. בית המשפט העליון, בדין, לא ראה ליתן רשות לערער על פסק-הדין. אין כל מקום לדיון נוסף בעניין זה.
העתירה נדחית אף בלא שנדרשנו לקבלת תגובת המדינה.
ניתנה היום, י"ד באדר התשס"ו
(14.3.06).
ש
ו פ ט