דנ"פ 2083/08 חיים אברמוב נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון בע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל (השופטים א' א' לוי, מ' נאור, ע' פוגלמן).

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בשתי עבירות של אונס, בעבירה של ניסיון אונס ובעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. כל האישומים מתייחסים למעשים אשר לפי הנטען ביצע המבקש במתלוננת, שהיתה אשתו. המבקש ערער על הרשעתו, וערעורו התקבל במובן זה שההרשעה בשתי עבירות האינוס בוטלה והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שידון בו בהרכב אחר וייתן הכרעת דין חדשה. לעומת זאת, נותרה על כנה הרשעתו של המערער בעבירות האחרות, לאמור: ניסיון אינוס ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (להלן: העבירות האחרות ).

הסוגיה העיקרית שעמדה במוקד הדיון בבית המשפט העליון היא סוגיית אזכור עברו הפלילי של המבקש – תחילה מפי המתלוננת, ולאחר-מכן במסגרת עדותו של המבקש עצמו, ובחקירתו הנגדית. נושא הרשעותיו הקודמות של המבקש הועלה אף בהזדמנויות נוספות. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נכללה התייחסות נרחבת לעברו הפלילי של המבקש, ובין היתר נכתב כי בחקירתו הנגדית "יצא המרצע מן השק" והסתבר שהוא "אדם אלים ולא בכדי שהתה המתלוננת במעונות לנשים מוכות". בית המשפט המחוזי כינה את המבקש "זאב העוטה עור של כבש" והוסיף: "הרשעותיו הקודמות בהתעללות בילדיו הן מצמררות ומחזקות את עדות המתלוננת".

בית המשפט העליון עמד בפסק-דינו על הכלל השולל הוכחת עבר הפלילי של נאשם בשלב בירור האשמה, ועל החריגים לכלל זה. בפרט, התייחס בית המשפט לסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), והבהיר כי התכלית שלשמה מותרת הוכחת עבר פלילי לפי סעיף זה היא לשמש "בבחינת משקל נגד לעדות [הנאשם] בדבר אופיו הטוב. עד כאן – ולא יותר". לאחר בחינת החומר כולו, ובכלל זה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי השימוש שנעשה במידע בדבר עברו הפלילי של המבקש לשם חיזוק עדותה של המתלוננת ולשם הוכחת נטייתו האלימה לגבי אישומי האונס, "היה נרחב ומהותי, מהותי מכדי שאוכל לומר שהוא בטל בשישים נוכח השימוש שנעשה בו גם לתכלית הראויה של סתירת עדותו של המערער בדבר אופיו הטוב". בית המשפט קבע כי לא הוסר החשש שמא חשיפת העבר הפלילי השפיעה על דעתו של בית המשפט בבואו להכריע את הדין.

בית המשפט העליון סבר כי קיים ספק אם בית המשפט המחוזי היה מרשיע את המבקש בעבירות האינוס אלמלא נעזר בעברו הפלילי. לכן, בוטלה ההרשעה בעבירות אלה והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי שידון בהן בהרכב אחר וייתן לגביהן הכרעת דין חדשה (בהגיעו לתוצאה זו הסתמך בית המשפט העליון על פסק-הדין בדנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול , פ"ד נא(2) 1). לעומת זאת, בחינת חומר הראיות לגבי העבירות האחרות הובילה את בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי ההרשעה מבוססת היטב אף בהתעלם מן העבר הפלילי של המבקש. לכן, כאמור, נותרה ההרשעה בעבירות האחרות על כנה, ובית המשפט גזר על המבקש בגינן עונש של שלוש שנות מאסר בפועל (וכן מאסר על-תנאי, פיצוי למתלוננת וקנס).

המבקש סבור כי יש לקיים דיון נוסף במקרה זה, וזאת בשל שניים אלה: ראשית, הבחירה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שהמבקש יישפט שוב בגין האישומים בעבירות האינוס. שנית, הבחירה להותיר על כנה את ההרשעה בעבירות האחרות. המדינה מבקשת לדחות את הבקשה לדיון נוסף והמבקש הוסיף תשובה משלו. עיינתי בכל אלה ומסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

אין ספק כי המקרה דנן הוא מקרה מיוחד וחריג – ובית המשפט העליון עמד על כך במפורש בפסק-דינו:

המקרה שלפנינו הוא מקרה יוצא דופן. ישנה "מסה קריטית" נרחבת של חשיפה לעברו הפלילי של המערער. בחיי המעשה ישנן דרכים להימנע מכך. בחיי היום יום תובעים אינם ממהרים להביא לחשיפת עברם הפלילי של נאשמים, גם כשאלה מעידים על אופיים הטוב. לא אחת נתקלתי, בנסיוני השיפוטי, שמיד כשנאשם מתחיל להעיד על "אופיו הטוב" התובע "מזהיר" שאם הנאשם לא יחזור בו מטענה זו הוא, התובע, ייאלץ לחקור אותו על הרשעותיו הקודמות. "איום" כזה, על פי נסיוני, פועל את פעולתו, וחשיפת ההרשעות נמנעת. מוטב לנקוט בדרך זו ולא להביא - אם ניתן הדבר - לחשיפת הרשעות קודמות. גם בתי המשפט צריכים להיות ערים לעניין זה במהלך עדותם של עדים, וכך תימנענה תקלות מיותרות.

החשיפה המשמעותית לעברו הפלילי של המבקש, עוד בטרם הוכרע דינו, וההישענות של בית המשפט המחוזי על העבר הפלילי במסגרת הכרעת הדין, אכן מעוררות במקרה זה קושי. העובדה שבא-כוח המבקש לא התנגד לחשיפה בזמן-אמת אינה מסירה את הקושי. בית המשפט העליון בחן את נסיבות המקרה באופן פרטני ובא לכלל מסקנה כי אין מנוס מלבטל את פסק-הדין ביחס לעבירות האינוס. המבקש סבור כי בנסיבות אלה לא היה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי (בפני הרכב אחר). המבקש מפנה לחוק סדר הדין הפלילי הקובע בסעיף 5 כי "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו". ואולם, סעיף זה אין בו כדי לסייע למבקש. בית המשפט העליון הורה על ביטול ההרשעה בכל הנוגע לשני האישומים הראשונים. כמו-כן הורה בית המשפט על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, וכפי שטוענת המדינה, מ דובר בהמשכו של ההליך הפלילי תוך יישום סמכותה של ערכאת הערעור "להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת" (סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי). בהחלטתו להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי נסמך בית המשפט על ההלכה שנפסקה בעניין אבוטבול הנ"ל:

במקרה הנדיר בו בית המשפט לערעורים סבור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, יש, אכן, עילה וטעם לפסול את ההרשעה. אולם פסילת ההרשעה אין פירושה בהכרח זיכוי הנאשם. להיפך. אם לכאורה קיימות ראיות כשרות שיש בהן כדי לבסס הרשעה, אפשר וראוי שבית המשפט לערעורים יפסול את ההרשעה, משום שהיא בנויה על ראיה פסולה, אך לא יזכה את המערער, אלא יחזיר את התיק אל בית המשפט קמא. במקרה כזה ינחה בית המשפט לערעורים את בית המשפט קמא להתעלם מן הראיה הפסולה ולהכריע בדין מחדש על יסוד הראיות הכשרות בלבד.

ובהמשך:

סיכומו של דבר, כאשר בית המשפט לערעורים מגיע למסקנה כי הנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, דרך המלך היא, בהעדר נסיבות מיוחדות, לפסול את ההרשעה ולהחזיר את התיק עם הנחיות לבית המשפט קמא.

לאור כל אלה, ובהתחשב גם בעובדה שמ דובר בהליך פלילי שיש לקדמו ושעוד נכונו לו עלילות, אינני מוצא כי המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם יש מקום לקיים דיון נוסף לאחר שהעניין הוכרע בידי הרכב שלושה של בית המשפט העליון.

אינני מתעלם כלל-וכלל – גם המותב שנתן את פסק-הדין בערעור לא התעלם – מטענתו של המבקש בדבר הקושי הכרוך מבחינתו בניהול ההליך שוב בבית המשפט המחוזי. אלא שאין זה השיקול היחיד שיש להביאו בחשבון ובית המשפט העליון הכריע כפי שהכריע. גם הטענה הנוספת של המערער, המכוונת כנגד הותרת ההרשעה באישום השלישי על כנה, אין בה כדי לשנות ממסקנתי. בית המשפט העליון בדק ומצא כי ההרשעה באישום השלישי מבוססת היטב וזאת אף בהתעלם מן העבר הפלילי. המבקש סבור כי ההפרדה שיצר כאן בית המשפט העליון, בין האישומים השונים, היא "מלאכותית ובלתי מוצדקת". אולם כידוע, הליך הדיון הנוסף אינו בבחינת ערעור על פסק-דין של בית המשפט העליון ומשכך אין בטענה זו כדי להקים עילה לדיון נוסף.

התוצאה היא שהבקשה לדיון נוסף נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 13.5.2008 עד השעה 10:00 בבית-המשפט המחוזי בירושלים.