דנ"פ 2245/05 ליאוניד בורשטיין נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון (המישנה לנשיא חשין והשופטות נאור וחיות) בע"פ 7757/04 לאוניד בורשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק-הדין ).

1.המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בביצוע שתי עבירות של תיווך לסחר בבני-אדם לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ). בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נקבע כי בשתי הזדמנויות שונות, תיווך המבקש בין סוכנת משטרתית סמויה שהפיצה שמועה כי היא מחפשת בחורות לרכישה עבור בית-בושת - לבין אנשים אחרים העוסקים בסחר בנשים לשם העסקתן בזנות. במקרה אחד, בחודש יוני 2002, מסר המבקש לסוכנת המשטרתית הסמויה (להלן גם: הסוכנת ) מספר טלפון של גבר בשם ירון כנפו, שמכר לה בחורה להעסקתה בזנות תמורת סכום של 30,000 ₪. לאחר שאותה בחורה ברחה מהמקום בו התאכסנה, נפגשה הסוכנת עם אותו כנפו כדי לדון בהשבת הכסף ששולם עבור הבחורה, ובאותה פגישה נכח גם המבקש. במקרה השני, בחודש אוגוסט 2002, הציע המבקש לסוכנת המשטרתית לרכוש בחורה לשם העסקתה בזנות מאדם המתגורר בנתניה. בהמשך, נסעו המבקש והסוכנת לנתניה ושם נפגשו עם אותו אדם ועם הבחורה המיועדת למכירה. בהתאם להנחיות המשטרה, סירבה הסוכנת לרכוש את הבחורה ובסופו של דבר לא יצאה העסקה אל הפועל. בשני המקרים לא היתה מחלוקת כי המבקש לא קיבל כל תמורה עבור מעשי התיווך.

אחת השאלות העיקריות עליהן נסוב הדיון בפני בית-המשפט המחוזי היתה האם ניתן להרשיע את המבקש בעבירה של תיווך לסחר בבני-אדם, על-אף שלא קיבל כל תמורה עבור מעשי התיווך. השופטים י' כהן וי' דר סברו, בדעת-רוב, כי עבירת התיווך לסחר בבני-אדם אינה כוללת יסוד של קבלת תמורה, ולפיכך הרשיעו את המבקש בעבירה האמורה. מנגד, השופט עמית סבר, בדעת-מיעוט, כי ראוי לאמץ פרשנות המקלה עם המבקש. בהתאם לכך, סבר כי יש לזכות את המבקש משתי העבירות של תיווך לסחר בבני-אדם, ותחת זאת להרשיעו בשתי עבירות של סיוע לסחר בבני-אדם. יצוין כי בשל המעשים בגינם הורשע, נגזרו על המבקש 48 חודשי מאסר, מהם 30 חודשים לריצוי בפועל (בניכוי תקופת המעצר) והיתרה על תנאי. כן נגזר על המבקש קנס בסך 10,000 ₪ לתשלום שישה חודשים לאחר שחרורו ממאסר.

2.המבקש הגיש ערעור לבית-משפט זה כנגד הרשעתו וכנגד חומרת העונש שהושת עליו. השאלה שעמדה במוקד הערעור כנגד ההרשעה, היתה האם עבירת התיווך לפי הוראת-סעיף 203א(א) לחוק העונשין, דורשת יסוד של תמורה. וזו לשון הסעיף:

סחר בבני אדם לעיסוק בזנות

203א. (א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

בית-משפט זה, מפי המישנה לנשיא חשין, פסק כי על-פי הלשון הברורה של הוראת-החוק האמורה, אין צורך בקיומה של תמורה להשלמתה של עבירת התיווך לסחר בבני-אדם: ראשית , התמורה אינה מהווה רכיב בהגדרת העבירה. שנית , מכך שהתמורה מהווה יסוד יוצר בהגדרת העבירה של קניה ומכירה של אדם, ניתן ללמוד כי אין היא מהווה יסוד כאמור בהגדרת העבירה של תיווך לסחר בבני-אדם. ושלישית , בלשון היומיום מהווה המתווך איש-ביניים המביא לקשר בין קונה-בכוח לבין מוכר-בכוח, אף אם פועל הוא בלא תמורה.

אשר לתכליתה של הוראת סעיף 203א(א) לחוק- נפסק כי הוראת החוק האמורה נועדה להגן על כבוד האדם, על חירותו ועל האוטונומיה שלו. לשם כך, קבע המחוקק את העבירה של קניה ומכירה של אדם ואת העבירה של תיווך לסחר בבני-אדם כעבירות שוות-ערך, על מנת להדגיש את חומרתה של עבירת התיווך ואת היותה עבירה עצמאית ונפרדת. הנחת היסוד של המחוקק היתה כי לשם מיגור יעיל של נגע הסחר בבני-אדם, יש צורך לבער את חוליית הביניים של המתווכים – אנשי הקשר, אשר בלעדיהם לא היו הסוחרים מצליחים לעיתים קרובות לבצע את מעשיהם. לפיכך, קובע החוק כי אין להתייחס למתווך לסחר בבני-אדם כמסייע גרידא, אלא יש לראותו כעבריין עיקרי. בהתחשב בצורך להילחם בכל החוליות המרכיבות את שרשרת הסחר בבני-אדם, לרבות חולית-הביניים של העוסקים בתיווך, נפסק כי אין לצמצם את העבירה הנדונה לתיווך בתמורה. ובלשונו של המישנה לנשיא חשין:

"את מושג התיווך לסחר בבני-אדם יש לפרש באורח תכליתי ראוי, שמא נחסיר מעשים רעים שהחברה מבקשת להקיא מקירבה; ופרשנות זו ראוי לה שתכלול גם תיווך שלא-בתמורה. נקל להבין כי צימצום עבירת התיווך לתיווך בתמורה בלבד יפגע ביכולתן של הרשויות לנתק את שרשרת הסחר".

(פיסקה 27 לפסק-הדין)

בית-המשפט הוסיף ופסק כי "כדי להגן על קורבנות הסחר הגנה מירבית שנוכל לספק, מחובתנו לפרש את החוק מתוך מבט רחב ותוך דבקות בערך של כבוד האדם". בעניין זה, הפנה המישנה לנשיא חשין לפסקי-דין קודמים של בית-משפט זה שעסקו בשאלת פרשנותם של המושגים "סחר", "קנייה", "מכירה" ו"תמורה" בהוראת-סעיף 203א(א) לחוק. באותם פסקי-דין נקבע כי אין לגזור את פרשנותם של המושגים האמורים מהמשמעות הנודעת להם במשפט האזרחי, אלא יש לפרשם באופן התואם את התכלית של ביעור נגע הסחר בבני-אדם על כל צורותיו וגווניו. בהתאם לכך, פסק המישנה לנשיא חשין כי אין לגזור את יסודותיה של עבירת התיווך לסחר בבני-אדם מהגדרת "תיווך" בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996. מסקנתו היתה כי לשונה ותכליתה של הוראת סעיף 203א(א) לחוק, מחייבים לקבוע כי עבירת התיווך לסחר בבני-אדם אינה דורשת יסוד של תמורה. מטעמים אלה ואחרים, נדחה ערעורו של המבקש.

3.הבקשה שבפניי מופנית כנגד קביעתו האמורה של בית-משפט זה לפיה עבירת התיווך בסחר בבני-אדם אינה דורשת יסוד של תמורה. לטענת המבקש, מדובר בהלכה חדשה, חשובה וקשה שראוי לקיים בה דיון נוסף. לשיטתו, יש לקבוע כי תיווך ללא תמורה וללא הבטחה לתמורה אינה עולה כדי עבירה של תיווך לסחר בבני-אדם לפי סעיף 203א(א) לחוק, אלא רק כדי סיוע לסחר בבני-אדם.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות המבקש, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, פסק-הדין נשוא הבקשה מהווה הלכה חדשה וחשובה שכן נדונה במסגרתו לראשונה השאלה האם נדרשת תמורה כיסוד יוצר בעבירה של תיווך לסחר בבני-אדם. עם זאת, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. כבר נקבע בפסיקתנו כי "...ככלל, קיום דיון נוסף עשוי להיות מוצדק רק במקרים שבהם מדובר בהלכה שגלומים בה חידוש, חשיבות או קשיות מהותיים ומשמעותיים; ואף כשתנאים אלה מתקיימים, עדיין נוטה בית-המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטיות, לקמוץ את ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים" (דברי המישנה לנשיא מצא בדנ"פ 4867/03 מדינת ישראל נ' מועצה אזורית לב השרון (טרם פורסם)).

בפסק-הדין הנדון, פירש בית-המשפט את הוראת סעיף 203א(א) לחוק העונשין על-פי לשונה ותכליתה, בהציגו בהרחבה את הטעמים המחייבים את המסקנה לפיה עבירת התיווך לסחר בבני-אדם אינה דורשת יסוד של תמורה. מסקנתו של בית-המשפט היתה כי: "הוראת-סעיף 203א(א) שלחוק העונשין מבקשת לחול על תיווך לסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות גם במקום שהתיווך אינו כרוך בתמורה. כך, רק כך, נוכל ליתן ביטוי עז ותקיף למגמתו של החוק להכרית מארץ את התופעה - שהפכה מגפה - של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות" (פיסקה 32 לפסק-הדין). מסקנה זו תואמת פסקי-דין קודמים של בית-משפט זה שעמדו בהרחבה על ההכרח לפרש את הוראת-סעיף 203א(א) לחוק במבט רחב, על-מנת להילחם בנגע המחפיר של סחר בבני-אדם (ראו למשל: בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 40, 47-48; ע"פ 1609/03 דושקר נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 55, 64). ההלכה שנפסקה תואמת, אפוא, הלכות קודמות של בית-משפט זה בנוגע לעבירה לפי סעיף 203א(א) לחוק, ומהווה נדבך נוסף וישיר להן.

המבקש טען בעתירתו כי ההלכה הנדונה מעוררת קושי, שכן יש בה כדי ליצור פער בלתי מוצדק בין עבירת הסחר בבני-אדם - הדורשת יסוד של תמורה, לבין עבירת התיווך שאינה דורשת יסוד כאמור. קושי זה לא נעלם מעיניו של בית-המשפט אשר ציין בזו הלשון:

"...אשר להבדל הנוצר עקב כך בין עבירות מכירה וקנייה של אדם לבין עבירת התיווך: אכן, הבדל זה אינו רצוי, אך אין בכוחו כדי להביא לאימוץ פרשנות הנוגדת הן את לשונו של החוק הן את תכליתו. בהקשר זה נפנה אל הצעת החוק של הוועדה הפרלמנטרית לבחינת התופעה של סחר בבני-אדם: הצעת חוק איסור סחר בבני אדם, התשס"ג-2003 (ה"ח פ/1291), שבה - בניגוד לחוק הקיים - אין עבירת הסחר בבני-אדם כוללת יסוד של תמורה".

(פיסקה 39 לפסק-הדין)

בהמשך לדברים אלה נעיר כי פסיקתו של בית-משפט זה העניקה פרשנות רחבה ליסוד התמורה בעבירת הסחר בבני-אדם, באופן המצמצם - אף כי אינו מאיין - את הפער שבינה לבין עבירת התיווך לסחר בבני-אדם (ראו: ע"פ 1609/03 דושקר הנ"ל ).

לא מצאתי, אפוא, כי מתקיימת הצדקה עניינית לסטות מעקרון סופיות הדיון ולהורות על קיומו של דיון נוסף. נוכח מכלול הטעמים שהוצגו בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי, אינני רואה סיכוי של ממש להפיכת ההלכה בדיון נוסף, ואף בכך יש כדי להוות טעם לדחיית העתירה.

אשר על כן, העתירה נדחית. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אף היא. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כאמור בפסק-דין נשוא הבקשה.