דנ"פ 2541/10 מוחמד שלעאטה נ. מדינת ישראל

1.

לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים ס' ג'ובראן , י' דנציגר

ונ' הנדל ). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא א' שיף , ח' הורוביץ ו צ' קינן ).

המבקש הורשע, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובתקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 27.4.2008 בשעות הבוקר, השגיח המבקש על שני בניו, תאומים שהיו באותה עת כבני עשר. הילדים הפריעו את מנוחתו של המבקש, ועל מנת להשתיקם, הוא אילץ אותם ליטול תרופות לשיכוך כאבים במינון גבוה. לאחר נטילת התרופות נרדם אחד הילדים. כשהבחין המבקש כי הבן השני עודו ער, ניגש המבקש אל מיטתו, כרך את ידיו סביב צווארו והחל חונק אותו בכוונה להמיתו. הילד התנגד וניסה לצעוק, אך המבקש הכה אותו בפניו והמשיך בפעולת החניקה עד אשר איבד הילד את הכרתו. משסבר המבקש כי הילד מת, עזב הוא את הבית ונעל את דלת הכניסה, וזאת מבלי להזעיק עזרה. כתוצאה ממעשיו אושפזו הילדים בבית חולים למשך שלושה ימים.

2.

בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 16 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. בגזר הדין נקבע כי חובה להחמיר בעונשו של המבקש, שכן מעשיו הקשים בשני ילדיו הקטנים הם מעשי אלימות מחרידים וכי המסר העונשי הנדרש לגבי עבירות אלימות כה קשות המתבצעות בידי הורים כלפי ילדיהם חייב להיות ברור ונוקב. עוד הודגש כי חומרה לא מבוטלת טמונה בעבירת התקיפה שבוצעה כלפי הבן הקטין, שלא היתה תקיפה פיזית במובנה הרגיל, אלא במתן כדורים במינון גבוה, בעל פוטנציאל לנזק חמור, מעשה שהילד לא הבין את משמעותו ולכן כלל לא ניסה להתגונן בפניו. לא כל שכן חמורה התנהגותו של המבקש כלפי בנו השני, כך נקבע, לגביו נקט המבקש גם באלימות פיזית קשה של מעשה החניקה, ולא הרפה ממנו עד שהילד איבד את הכרתו והמבקש סבר כי הוא מת. אשר למצבו הנפשי של המבקש קבע בית המשפט המחוזי כי:

"ככל שבחנו את טיעוניו של הסנגור... לא מצאנו בהם נימוק שיש בו כדי להצדיק הקלה של ממש בעונש. במצבו הנפשי של המבקש אין כדי להצדיק סטייה ממגמת הענישה המחמירה. ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית שללו קיומה של מחלת נפש אצל הנאשם [המבקש]. לא נצפו אצלו סימנים פסיכוטיים פעילים, בוחן המציאות שלו תקין, הוא אינו סובל מדיכאון מג'ורי והוא מודע לכך שאלימות היא אסורה... הנה כי כן, מסקנות חוות הדעת לא רק שאינן מספקות נימוק להקלה בעונש, אלא מצביעות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו כלפי ילדיו וכלפי החברה בכללותה, בשל הקושי בויסות רגשי".

בית המשפט המחוזי עמד גם על כך שהמבקש לא הביע חרטה על מעשיו, ולא ניכרו בו צער, חמלה או אמפטיה כלפי ילדיו. יחד עם זאת, ניתן משקל להודייתו המאוחרת, וכן להתייצבותו בתחנת המשטרה וללקיחת אחריות על מעשיו. לאור כל זאת, נגזר על המבקש עונש המאסר שלעיל.

3.

המבקש ערער על גזר הדין לבית משפט זה. בערעורו הוא טען, בין השאר, כי בית המשפט המחוזי גזר את עונשו לחומרה יתרה, וכי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות ולמצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. עוד טען המבקש בעניין זה כי צריך היה להקיש מסעיף 300א לחוק העונשין, להתחשב במצבו הנפשי ולגזור עליו עונש מאסר מופחת. בית המשפט העליון דחה את ערעור המבקש. הודגש כי הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה. במקרה הנדון, כך נקבע, לא נמצאה סטייה שכזו, ונמצא כי גזר דינו של בית המשפט קמא מבוסס ומנומק היטב והביא בחשבון את כלל השיקולים לחומרה ולקולה. בית המשפט הוסיף ועמד על החומרה היתרה שבה יש לראות את מעשיו של המבקש. לבסוף, דן בית המשפט בטענת המבקש לפיה יש להקיש במקרה הנדון מסעיף 300א לחוק העונשין. נקבע כי היקש כזה אינו נדרש כלל, שכן בית המשפט יכול להביא בחשבון את כלל השיקולים בשלב גזירת העונש, והוא אינו כבול לעונש חובה כמו בעבירת הרצח (סעיף 300(א) לחוק העונשין). בסיכומו של דבר נקבע, אפוא, כי המקרה אינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית, וכי העונש שהושת על המבקש משקף את האיזון הנכון בין כלל השיקולים.

4.

המבקש עותר כי בית משפט זה יקיים דיון נוסף בעניינו. הוא סבור כי הסוגיה אותה העלה, לאמור – השפעתו של סעיף 300א לחוק העונשין על עבירות שאינן עבירת רצח או עבירות המתה, כאשר אין בצידן עונש מאסר עולם חובה – מצדיקה דיון נוסף וגיבוש הלכה אחידה בנושא. דין הבקשה להידחות. כידוע, דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון יינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ובהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1985. הבקשה שלפנינו אינה מגלה עילה כזו. טענותיו של המבקש, לרבות הטענה בדבר פרשנותו של סעיף 300א לחוק העונשין, זכו כולן לדיון ממצה ומעמיק על ידי ערכאת הערעור. לגופו של עניין הובהר, כי מאחר שלא קיים עונש חובה בצד העבירות בהן הורשע המבקש, אין כלל צורך באנלוגיה לסעיף 300א לחוק העונשין, שכן בית המשפט רשאי ממילא להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם בשלב גזירת העונש. עוד הובהר כי בהתחשב בחומרה הרבה של העבירות שביצע המבקש, ברי כי העונש שנגזר עליו משקף התחשבות של ממש בנסיבותיו האישיות. לאור האמור, לא מצאתי בפסק הדין בעניינו של המבקש כל הלכה, "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, הבקשה לדיון נוסף נדחית.