דנ"פ 2693/06 שרון איבגי נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון (המישנה לנשיא מ' חשין, והשופטים א' רובינשטיין וא' חיות), בע"פ 11176/02 פלוני נ' מדינת ישראל .

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של אינוס, תקיפה ואיומים. מדובר במעשי חמורים של השפלה והתעללות, שביצע המבקש במתלוננת, נערה צעירה יראת-שמיים, במשך כחודשיים ימים עת שהתה בביתו והיתה נתונה למרותו ולשליטתו המאיימת. בית המשפט העליון סיכם את תיאור מעשיו של המבקש במתלוננת באלו המילים:

אין ספק כי מעשיו של המערער במתלוננת לא ניתן לתארם אלא כמעשי אכזריות בדרגה קיצונית. לא זו בלבד שהמערער פצע בגופה של המתלוננת, הן במכות שהיכה בה הן במעשי האונס שעשה בגופה, אלא שבמעשיו ובהתנהגותו האכזרית והרעה ריסק ושבר את נפשה של המתלוננת, הפך את המתלוננת לצל אדם, ותעבורנה שנים רבות עד אשר תוכל זו האומללה לשוב לעצמה, אם בכלל יגיע אותו יום.

במהלך שמיעת הערעור בבית משפט זה, ובעקבות טענות שהשמיע בא-כוח המבקש בדבר ראיות חדשות שנתגלו, הורה בית המשפט העליון על עריכת חקירה משטרתית. זו נערכה, ואז הוסיף בית המשפט והורה על החזרת התיק לערכאה המבררת, לצורך גביית ראיות והסקת מסקנות בדבר השלכתן על הכרעת הדין. דא עקא, שאת הוראתו האחרונה של בית המשפט העליון לא ניתן היה לקיים, מחמת מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת. הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון, שהונח בפני בית משפט זה, לפיו יחזור בו המבקש מערעורו על הכרעת הדין; ובאשר לעונש, הוסכם כי חלף עונש המאסר לריצוי בפועל שנגזר עליו מלכתחילה – 12 שנים – יושת על המבקש עונש של 7 שנות מאסר; וכמו כן ישלם הוא למתלוננת פיצוי בסך 15,000 ש"ח, שיבוא תחת הפיצוי של 20,000 ש"ח, שנקבע בגזר הדין המקורי.

על רקע נסיבותיו הקשות של המקרה, הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי העונש הנקוב בהסדר הטיעון "עונש בלתי ראוי הוא בעליל. עונש הוא החורג במידה ניכרת מן העונש שהמערער ראוי לו על מעשיו הרעים והקשים". בית המשפט ראה אפוא שלא לקבל את הסדר הטיעון במלואו, לאמור: הוחלט כי עונש המאסר לריצוי בפועל יעמוד על תקופה של 9 שנים.

המבקש סבור כי פסק-דינו של בית המשפט העליון ראוי לו שיעמוד לדיון נוסף בפני הרכב מורחב. הוא מטעים, כי פסק-הדין עומד בסתירה להלכה שנפסקה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (להלן: הלכת פלוני ). לדעתו, פסק-הדין אינו נותן משקל מספיק לשיקולים העומדים ביסוד הסדר הטיעון בכלל והסדר הטיעון המסוים בפרט, והוא גם אינו מכבד די הצורך את ציפיותיו של המבקש, שויתר על הסיכוי לזיכוי – סיכוי ש"קרם עור וגידים", כלשונו, לנוכחת ההחלטה להחזיר את התיק לערכאה המבררת. המבקש סבור כי מצבה הנפשי של המתלוננת הינו בבחינת שיקול לכיבוד ההסדר, דווקא. עוד טוען המבקש כי הוא לא הוזהר כנדרש על כך שבית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון.

אין מקום לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע, כי דיון נוסף יתקיים מקום בו "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף." בענייננו אין מתקיימים התנאים הללו.

הסדר הטיעון במקרה זה התגבש על רקע היעדר האפשרות להשלים את הבירור בבית המשפט המחוזי, כמצוות בית משפט זה. ההסדר מקפל בתוכו, ככל הסדר טיעון אחר, ויתור מצדו של הנאשם, ומנגד, ויתור מצד התביעה. ההלכה באשר להסדרי-טיעון במשפטנו – אמות המידה לכיבודם או אי-כיבודם על-ידי בית המשפט – הותוותה על-ידי הרכב מורחב של 9 שופטים בעניין פלוני הנ"ל. בית המשפט העליון בחר, באותה פרשה, שלא לאמץ גישות שונות שהיו להן מהלכים בפסיקת בית משפט זה בעבר, ונקבע, כי הגישה הראויה היא "גישת האיזון". זו האחרונה רואה בהסדר הטיעון שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט הגוזר את העונש, אך אינה פוטרת את בית המשפט מן החובה לשקול את מכלול השיקולים הראויים הנוגעים לעונש, ובכלל זה, מידת ההקלה שניתנה לנאשם בהשוואה לעונש הראוי, השיקולים שהביאו לגיבוש הסדר הטיעון, ציפיותיו של הנאשם ועוד. בית המשפט הדגיש שם, בין היתר, כי:

על בית-המשפט לדחות הסדר טיעון אם נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה, גם כאשר התביעה פעלה בתום-לב. על בית-המשפט לדחות הסדר טיעון אם נפל פגם משמעותי בשיקולי התביעה, גם כאשר התביעה פעלה בתום-לב. כך למשל... אם לא נתנה התביעה משקל ראוי לשיקול רלוונטי מבין השיקולים הנמנים בין שיקולי הענישה המקובלים, ידחה בית-המשפט את הסדר הטיעון. מצב כזה ניתן למצוא בנסיבות בהן מתברר, למשל, שהתביעה לא נתנה כל משקל לקיומו של עבר פלילי משמעותי לנאשם, או כאשר נתנה משקל רב מדי להעדר עבר פלילי בנסיבות בהן סוג העבירה ומיהות העבריין אינם מצדיקים התחשבות כזאת. כך גם, למשל, אם התביעה התחשבה התחשבות מופלגת לקולה בוויתור הנאשם על המשך ניהול המשפט, בשלב בו הבאת הראיות עמדה בפני סיום וסיכויי הזיכוי נראו על פניהם קלושים. המסקנה היא כי שיקול המפר במידה משמעותית את האיזון הראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים, באופן שנוצר יחס בלתי הולם בין ההקלה הניתנת לנאשם לבין אינטרס הציבור, יהיה בו כדי לפסול את הסדר הטיעון בשל טעותה של התביעה וזאת גם אם מניעיה כשרים הם.

בית המשפט העליון לא שינה, בפסק-הדין נשוא העתירה שבפני, את ההלכה בנושא כיבוד הסדרי-טיעון. נזכור: "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 ב נימין רביזדה נ' יעל גולדמן , תק-על 2002(3), 585). בענייננו, לא גילה בית המשפט העליון, בפסק-דינו, כל כוונה לקבוע הלכה חדשה, אלא בא ליישם את ההלכה הקיימת על הנסיבות המיוחדות, והקשות, של המקרה.

אשר לטענה כי במקרה זה לא הזהיר בית המשפט העליון את המבקש על אודות האפשרות כי הסדר הטיעון לא יכובד, הרי שבנסיבות המקרה המדובר, ראשית, בטענה "ערעורית" ומן הראוי גם להדגיש כי בהסדר הטיעון נכתב מפורשות ש"ההסכם נערך לאחר שהסנגור הסביר למערער והמערער אכן יודע, שההסכם איננו מחייב את בית המשפט אשר חופשי לגזור עליו כל עונש לפי שיקול דעתו". מכל מקום, משאין הדיון הנוסף בגדר ערעור על פסק-הדין, הרי גם הטענה בדבר אי-מתן אזהרה במקרה זה, אף היא, אין בה כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.