דנ"פ 28/02 שמחה ניר-עו"ד נ. הועד המחוזי-לשכת עו"ד,ת"א

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, ולפיו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו, בערכאות הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, בפגיעה בכבוד המקצוע (בניגוד לסעיפים 53 ו61-(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961 -), ובמעשה שאינו הולם את המקצוע (בניגוד לסעיף 61(3) לחוק). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.

העילה להאשמתו ולהרשעתו של העותר בעבירות המשמעת היו דברים שפירסם , בשנת 1991, במדורו האישי ("דין התנועה") בירחון "אוטו". לשמו של העותר, שהופיע בראש המדור, לא צורף התואר "עו"ד". אך בכיתוב מודגש שהופיע בגוף המדור צוין, כי "במתכונתו החדשה עונה המדור לשאלות קוראים בנושאים משפטיים הקשורים ברכב בכלל ובדו"חות תנועה בפרט". בתשובתו לאחד הקוראים, שביקש לברר אם דו"ח שרשם לו קצין משטרה בגין נהיגה במהירות מופרזת הינו חוקי, הציע העותר לשואל לנקוט בטקטיקת הגנה בבית המשפט לתעבורה, שלפיה ידרוש לשמוע את ההוכחות במשפטו כבר בישיבה הראשונה בה יוזמן להתייצב. בהקשר זה הוסיף העותר לאמור:

אפשר להניח בוודאות גמורה כי בית-המשפט לא יקבל את טענותיך, כי הרי ה"נדחה להוכחות" הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי-המשפט לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא מפיך את ההכרזה המפורסמת, "כבודו, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך".

בשל דברים אלה (בעיקר) הוגשה נגד העותר הקובלנה המשמעתית. הוא הורשע פה-אחד בבית הדין המשמעתי המחוזי, וערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי נדחה, אף זאת פה-אחד. העותר ערער לבית המשפט העליון. בדחותו את הערעור כתב בית המשפט (מפי השופטת שטרסברג -כהן):

...מה שהמערער כתב בכתבה, מרחיק לכת הרבה מעבר לביקורת לגיטימית, עניינית וקונסטרוקטיבית והרבה מעבר להתבטאות בלתי מנומסת, בלתי מקובלת ובלתי הולמת את יחס הכבוד שעורך דין מחויב בו כלפי בית המשפט.

הדברים שנכתבו על ידי המערער מטיחים אשמה בעלת קונוטציה פלילית ובלתי מוסרית בבתי המשפט לתעבורה ובשופטיהם ומאשימים אותם בקנוניה. ... האמירות לפיהן מגמת אותה קנוניה היא ל"כופף" את הנאשמים ולגרום להם להודות ... מהוות התבטאויות שיש בהן זילות בית משפט ...

האמירות הנכללות בכתבה הן בוטות ופוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. לא יכול להיות ספק בכך שפגיעה כזו הנעשית על ידי עורך דין, מהווה עבירה על כללי האתיקה המקצועית.

בית המשפט דחה את טענת העותר כי הדברים שכתב מוגנים על-ידי חופש הביטוי. כן דחה את טענת העותר, כי אין להחיל את כללי האתיקה על דבריו, באשר הללו נכתבו על-ידו לא כעורך-דין אלא כפובליציסט. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי הדברים נכתבו בקשר לעיסוקו של העותר כעורך-דין, וכי אין חשיבות לעובדה שהתואר "עו"ד" לא צורף לשמו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העותר נכשל בניסיונו להוכיח כי הדברים שכתב הם אמת.

3.

בעתירתו לדיון נוסף מבקש העותר להעמיד לבירור את השאלה "אם הזכות למתוח ביקורת חריפה ולטעון דברים מרגיזים ומקוממים נעצרת בשעריו של המימסד המשפטי, אשר אמור להיות נושא-הדגל של חופש הדיבור". העותר מסכים, ככל הנראה, כי על חופש הביטוי של עורך-דין חלות מגבלות אתיות. אולם, לטענתו, הדברים שכתב הם בבחינת ביקורת לגיטימית, העושה שימוש בלשון תקנית בלבד, ואשר באמיתותה לא ניתן לפקפק. לכן, לדעתו, כל עורך-דין רשאי לאומרם, קל וחומר עורך-דין שהינו פובליציסט. לטענת העותר, פסק הדין שלערעור עלול להביא לידי כך שעורכי-דין שיבקשו לבקר את בתי המשפט יעשו כן תחת שמות בדויים. עוד (בין היתר) טוען העותר, כי לציבור ממילא אין כל אמון בבתי המשפט לתעבורה, וכי, אף אם קיים אמון כלשהו, הרי שביקורתו עליהם - ולוא גם הפוגעת - הייתה מוצדקת.

4.

ההבחנה שנעשתה בעניינו של העותר - בין התבטאות בלתי-ראויה של עורך-דין הנוגעת לעיסוקו לבין התבטאות בלתי-ראויה החורגת מגדר עיסוקו - משקפת איזון ראוי בין האינטרס שבאכיפת המגבלה האתית המוטלת על התבטאויותיהם של עורכי דין לבין האינטרס הכרוך בשמירה על חופש הביטוי שלהם כאזרחים. יצוין כי לאחרונה זכתה הבחנה זו לליבון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט בעל"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו נ' עו"ד יורם שפטל (טרם פורסם). בפסק-דין זה, אשר ניתן כשלושה שבועות לאחר מתן פסק הדין נשוא העתירה, אישר בית המשפט את פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שלפיו זוכה עורך הדין שפטל מעבירות משמעת בהן הואשם בשל דברים קשים שהטיח - על-פה ובמסגרת ריאיון עיתונאי - במפגינים מתנועת "דור שלום". בפסק הדין נקבע, כי המדובר בהתבטאות פוליטית, המוגנת על-ידי חופש הביטוי. בהקשר זה עמדו השופטים על ההבדלים שבין פרשת שפטל

לבין פרשתו של העותר. השופטת נאור, שכתבה את פסק הדין העיקרי, ציינה:

לדעתי האיזון בין שני ערכים אלו - חופש הביטוי מחד, והשמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין וטוהרו מאידך - נגזר ממידת הקרבה או הריחוק של הדברים שבוטאו למקצוע עריכת הדין. כשאנו נמצאים ב'גרעין הקשה' של העיסוק במקצוע עריכת הדין - כגון הופעות בבתי המשפט - על עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. ככל שאנו מתרחקים מה'גרעין הקשה' של מקצוע עריכת הדין והפעולות הכרוכות בו ובוחנים את אופן ההתבטאות של עורך הדין במישורים אחרים של חייו, כך המשקל היחסי של חופש הביטוי הולך ועולה.

על רקע הבחנה זו, שהוטעמה גם בדברי השופטת שטרסברג -כהן ובדברי השופט טירקל , נקבע, כי מאחר וההתבטאויות של עורך הדין שפטל התייחסו לעניינים פוליטיים, ולא לנושא הכרוך בעיסוקו כעורך-דין, אין לראות בהתבטאויותיו עבירה אתית.

5.

כללי האתיקה החלים על עורכי-דין גוזרים עליהם מידות של איפוק וריסון בניסוח התבטאויותיהם בכתב ועל-פה. באכיפתה המשמעתית של הנורמה האתית האמורה אמנם נהוג, ואף ראוי, לנהוג בזהירות. החשש העיקרי הוא שהתבטאות לגיטימית אשר נוסחה בלשון בלתי-מנומסת תתפרש, שלא כהלכה, כהתבטאות שעברה את גבול האיסור האתי. אך מקרהו של העותר איננו מקרה גבולי. הדברים שפורסמו על-ידיו התייחסו באופן ישיר והדוק לעיסוקו כעורך-דין המתמחה בדיני תעבורה; ומבחינת תוכנם וסגנונם בעליל עברו דבריו את גבול האיסור האתי שחל עליו. על כל פנים, השאלה אם בנסיבות העניין נבחנו דבריו על-פי אמת-מידה מחמירה מדי, היא אך שאלה של יישום הדין למקרהו הפרטי. נמצא כי בהכרעה שנפלה בעניינו של העותר - בין שמסכימים עמה ובין שמוצאים מקום לחלוק עליה - אין, מכל מקום, משום פסיקת הלכה שמחמת חידושה, חשיבותה או קשיותה, עשויה היא להקים עילה מוצדקת לקיומו של דיון נוסף.

6.

העתירה נדחית.