דנ"פ 319/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפנינו עתירה לקיום נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 3355/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2011), שניתן מפי כבוד השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין ו ח' מלצר . בפסק-הדין נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירות של החזקת נשק ושל ניסיון לייצר נשק, והתקבל בחלקו ערעורו על חומרת העונש.

2.

ערעורו של העותר על הרשעתו נסבה על מספר טענות, שנדחו כולן. העותר טען כי עבירות החזקת הנשק לא הוכחו כדבעי, שכן רימוני גז ורימון הלם שנתפסו אצלו הושמדו ולא הופעלו. על-כן, כך סבור העותר, ייתכן שהם לא הכילו חומר מזיק. בעניין זה קבע בית המשפט העליון – כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי – כי הימצאות החומר המזיק ברימונים הוכחה לפי הודאת העותר בחקירתו ולפי חוות דעת מומחה שהגישה המדינה. כן מצא בית המשפט העליון כי השמדת הרימונים לא הסבה לעותר "נזק ראייתי", בשל שאף אילו היו הרימונים נשמרים, לא היה העותר רשאי "לבדקם" – קרי, להפעילם. טענה נוספת הבאה מפי העותר הייתה כי פעולותיו, בגדר האישום בניסיון לייצר נשק, לא חרגו מגדרי "הכנה" שלא הבשילה לכדי "ניסיון" כמובנו בחוק העונשין, התשל"ז-1977. גם טענה זו נדחתה, בהכרעת הדין כמו גם בערעור, ונקבע כי העותר הודה בביצוע פעולות שחרגו מעבר לגדרי ההכנה והמחשבה, ולמעשה התחיל העותר להוציא לפועל את כוונתו לייצר נשק.

טענתו האחרונה של המערער נגעה לקיומה של "הגנה מן הצדק". טענה זו נסמכה על כך שבמשך 3 שנים נמנעה המדינה מהגשת כתב אישום בגין העבירות שבהן הורשע העותר, בשל שהוא שימש מודיע. רק לאחר שסברה המדינה כי העותר ביצע עבירות נשק בשנית, הוגש כתב האישום – ואולם לבסוף המערער זוכה מאישומים מאוחרים אלה. טענה זו נדחתה לאחר שנקבע כי מעולם לא נחתם כל הסכם פורמאלי עם העותר, וכי אף במשתמע לא הובטח לו כי גם אם ישתנו הנסיבות, והוא ייתפס בשנית בביצוע עבירות בנשק, לא יוגש נגדו כתב אישום. ממילא, כך נקבע, לא פעלה המדינה שלא כדין בהגשת כתב האישום. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי במקרה זה הצטרפות הנסיבות כולן מצדיקה שלא למצות את מלוא חומרת הדין עם העותר. על-כן הוקל עונשו של העותר – שעמד בתחילה על עונש מאסר בפועל של שישה חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, ועונש מאסר על-תנאי למשך שנתיים – והוטל עליו עונש המאסר המותנה בלבד.

3.

בעתירתו לקיום דיון נוסף חוזר העותר על הטענות שלפיהן לא הוכחו האישומים נגדו. לפי הבנתו, בכך נקבעה הלכה שלפיה לא רובץ על התביעה נטל להוכיח את יסודות העבירה מעבר לספק סביר. העותר מוסיף וחוזר גם על הטענה כי המעשים שעשה לקראת ייצור נשק אינן בגדר "ניסיון" אלא בגדר "הכנה ומחשבה בלבד". לבסוף, טוען העותר כי השמדת הרימונים שנמצאו בחזקתו גרמה לו ל"נזק ראייתי" שכן נבצר ממנו לבדוק אותם "כדבעי".

4.

דין העתירה להידחות. טענותיו של העותר הן טענות עובדתיות שנדחו על-ידי הערכאה הדיונית ועל-ידי ערכאת הערעור גם יחד. שתי הערכאות קבעו על בסיס בחינה מדוקדקת של הראיות כי הוכחו מלוא היסודות העובדתיים של העבירות שבהן הורשע העותר, מעבר לספק סביר. לא ניתן לומר כי אך בשל שהעותר אינו שותף למסקנה זו, נקבעה הלכה חדשה המתירה רף הוכחה נמוך יותר במשפט הפלילי. בדומה, גם קביעתו של בית המשפט העליון ביחס להתקיימות עבירת הניסיון אינה אלא יישום של הדין הקיים על נסיבות המקרה הספציפי, ואין למצוא בה כל הלכה משפטית חדשה. לבסוף, בית המשפט העליון נימק היטב את המסקנה שלפיה לא נפגעה זכותו של העותר להליך הוגן ולא נגרם לו נזק ראייתי עקב השמדת הרימונים, ובהנמקתו לא מתגלה כל עילה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים.

התוצאה היא כי העתירה נדחית.