דנ"פ 35/01 יוחאי כנפו נ. פרקליטות המדינה

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף.

1.נגד העותר הוגש כתב אישום (ת.פ. 4108/98) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום ייחס לו עבירות של אינוס ושל הדחה בחקירה. בישיבת ההוכחות הראשונה, ביום 16.11.98, לאחר חקירת המתלוננת, הורה בית המשפט, בהסכמת המתלוננת, על בדיקתה על ידי פסיכיאטר שייקבע ע"י הפסיכיאטר המחוזי. חוות דעתו של הפסיכיאטר הוגשה ביום 24.12.98. בישיבה מיום 12.1.99, ביקש ב"כ העותר לקבל חומר שעמד בפני הפסיכיאטר ואשר מתייחס לתקופה שקדמה לעלייתה של המתלוננת ארצה. בו ביום, דחה בית המשפט את בקשת ב"כ העותר. הוא ציין כי "ביהמ"ש ישמע את עדותה ואת חקירתה הנגדית וישקול אם די בעדותה כדי לקבוע ממצאים ללא צורך להיזקק לחומר הנוסף".

2.ביום 1.3.99, הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בניסיון לאינוס ובאיומים. הוא השית על העותר שש שנות מאסר בפועל והפעיל, במצטבר, עונש מאסר על תנאי לשלוש שנים שהוטל על העותר בתיק אחר. ביום 9.4.00 הגיש העותר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בצמוד להגשת הערעור הגיש ב"כ העותר בקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור. ראיות אלה כללו את הודעות המתלוננת אשר נמסרו למשטרה סמוך לאירוע מושא כתב האישום ואת החומר אשר נוגע לעברה הרפואי אשר היה מונח בפני הפסיכיאטר. ביום 20.7.99 הורה בית משפט זה (ש' לוין, י' זמיר, ע' ר' זועבי) על העברת החומר לעיונו של בית-המשפט המחוזי על מנת שיחליט אם קיים לגבי החומר חסיון ואם יש מקום לגלות את כולו או מקצתו לסניגור, ב"כ העותר. ביום 4.10.99, לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את החומר האמור הוא קבע כי:

"סבורים אנו כי המסמכים שהוגשו בפנינו אינם רלוונטיים כלל ועיקר ואין בהם כדי להועיל להגנתו של [העותר]. ובאיזון שבין זכות הפרטיות של המתלוננת ובני משפחתה והאינטרסים המוגנים העומדים בבסיס ה'חסיון הרפואי', החסיון הפסיכולוגי, והחסיון המוענק למי שנזקק לשירותו של עובד סוציאלי - לבין זכותו של [העותר] שהגנתו לא תפגע - גוברת זכות הפרטיות של המתלוננת ובני משפחתה. ספק מה התעורר בליבנו באשר למידת הרלוונטיות שעשויה להיות למסמכים ו' (עמ' 6-7) ו-ז' (עמ' 2) להגנת [העותר].

לאור האמור לעיל החלטנו להסיר את החיסיון באופן חלקי ממסמך ו' עמודים 6 ו7- (החלק העוסק במצבה הפסיכולוגי והפסיכיאטרי של המתלוננת), וממסמך ז' עמ' 2 הקטע המסומן".

3.ביום 21.12.00, עם חידוש הדיון בערעור בבית-משפט זה, ביקש ב"כ העותר כי בית המשפט יבחן את החומר החסוי ויורה על גילויו. לאחר עיון בחומר החסוי הורה בית המשפט כי אין מקום לגלות חומר נוסף על זה שהתיר בית המשפט המחוזי "למעט המידע הכלול מתעודה רפואית אחת הזהה לחומר שגולה ל[ב"כ העותר], בה נאמר שדבריה של המתלוננת תורגמו מרוסית לעברית בעזרת מתורגמנית". לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הורה בית המשפט על דחיית ערעורו של העותר. בפסק-הדין, קבע בית-המשפט כי לא ראה מקום להתערב בעיקרי החלטת בית המשפט המחוזי ביחס להסרת החסיון מן החומר החסוי. עוד ציין בית המשפט כי החומר שאכן הותר לחשיפה לעיני ב"כ העותר איננו רלבנטי להכרעת הדין.

4.ביום 2.01.01 הגיש העותר את העתירה שבפני. בעתירתו, טוען ב"כ העותר, כי פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה הכריע בשאלה עקרונית חשובה והיא: האם בעובדה כי בפני נאשם בהליך פלילי נחשף חומר ראיות מהותי בהליך הערעור יש כדי לחייב קיום הליך חוזר בערכאה המקורית? לטענתו, משעה שבית המשפט לא הורה על קיום הליך כזה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הכריע בית משפט זה בשאלה האמורה בשלילה. ב"כ העותר מציין, כי מן הדין ומן הצדק לקבוע כי במקרים כגון דא אין לשלול מנאשם את האפשרות לנהל את הגנתו בהליך המקורי. בקביעה אחרת, יש משום קיפוח הגנתו של נאשם בהליך פלילי.

5.מנגד מתנגדת המשיבה לקיום דיון נוסף בעניין. בתשובתה, מציינת המשיבה כי בית המשפט לא חידש כל הלכה בפסק דינו מיום 21.12.00. קיומו של החומר החסוי היה ידוע למערער כבר בעת ההליך המקורי. היא מצינת כי בית משפט זה קבע כי אין בחומר שנחשף כל ממצא בעל נפקות לעניין הרשעת העותר בעבירות המיוחסות לו. הראיות עליהן התבסס בית המשפט המחוזי הן "חיצוניות" במובן זה שהן אינן מושפעות ממצבה הנפשי של המערערת עובר לביצוע העבירה המיוחסת לעותר. העובדה, לכשעצמה, כי בית משפט זה קיבל את טענת העותר כי יש מקום לעיון בחומר הרפואי על ידי בית המשפט המחוזי, איננה מחייבת קיום הליך מחודש בפני הערכאה המקורית. משעה שדחה בית משפט זה את הערעור, תוך שהוא מתייחס לחומר שנחשף וקובע כי הוא איננו רלבנטי להרשעת המערער אין מקום לקיום הליך נוסף בפני הערכאה המקורית. בפסק דינו של בית משפט זה לא נתקיימה כל עילה מן העילות הקבועות בחוק לעניין קיום דיון נוסף. על בסיס זה מבקשת המשיבה כי נדחה את העתירה.

6.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי נחה דעתי כי אין מקום להורות על קיום דיון נוסף. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע לאמור:

"לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף".

שני תנאים מצטברים נדרשים לשם קיומו של הדיון הנוסף. האחד הוא, כי ההלכה שנפסקה בבית המשפט היא חשובה, קשה, חדשנית או שהיא עומדת בסתירה להלכה קודמת. התנאי האחר הוא, כי קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהידרש לעניין בדיון נוסף (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 871; דנ"פ 5567/00 אריה דרעי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נטל הוכחתם של תנאים אלה, מונח על כתפי העותר לדיון נוסף. האם הצליח ב"כ העותר להצביע על קיומה של עילה לדיון נוסף? נראה כי התשובה לכך שלילית.

7.בנסיבות דנן, הורה בית משפט זה לבית המשפט המחוזי לבחון את הצורך בחסיון שהוטל על מידע רפואי שהיה קשור במתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לחשוף את המידע למעט שני מסמכים שאכן הובאו לידי ב"כ העותר. בית משפט זה, בדונו בערעור, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מתיר את חשיפתו של מסמך נוסף. בית המשפט ציין כי אין בכל המידע שהותר לחשיפה כדי להשפיע על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. על-כן, לא נקבעה בפסק הדין ההלכה אותה מבקש העותר ללמוד ממנו על-פיה אין להחזיר הדיון במצב מסוג זה לערכאה המקורית. כל שנקבע הוא, בנסיבות המקרה, כי החומר שנחשף בשלב הערעור לא היה רלבנטי להכרעתו של בית המשפט המחוזי. בכך, אין משום החלטה המהווה הלכה חדשה, קשה או חשובה במובן המבסס את התנאי הראשון הנדרש לקיומה של העילה שבסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. די בטעם זה בלבד כדי לדחות את העתירה.

העתירה, אפוא, נדחית.