דנ"פ 3557/13 רחל נקר נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בע"פ 6522/10

נקר נ' מדינת ישראל (2.5.2013) (להלן: פסק הדין ) , בו נדחה ערעורה של המבקשת על הרשעתה בסיוע לרצח (תוך קבלת ערעורה בעניין גזר הדין).

2.

לאברהם כהן, בן זוגה של המבקשת (להלן: כהן וביחד בני הזוג ) היה סכסוך כספי עם המנוחה, אישה נכה וערירית אשר התגוררה ליד בני הזוג. בני הזוג, אשר נהגו לבקר אצל המנוחה, המשיכו לבקר אצלה גם לאחר פרוץ הסכסוך הכספי והגשת תלונות בידי המנוחה נגד כהן, בין היתר בגין איומי רצח. ביום 13.2.2009 בשעות הערב הלכו בני הזוג לדירתה של המנוחה. המבקשת והמנוחה הכינו אוכל והשלושה שתו משקאות חריפים. כהן המשיך למזוג משקאות למנוחה, אך בני הזוג מיעטו בשתייה. בשלב מסוים התפתח ויכוח בין כהן והמנוחה על רקע החוב הכספי. המנוחה הלכה לחדר השינה; לאחר מכן גם כהן הלך לחדר השינה. לאחר זמן מה הלכה המבקשת אף היא לחדר השינה וראתה את כהן יושב על בטן המנוחה כשהיא מוטלת על הרצפה וחונק אותה בידיו. המבקשת שאלה את כהן מדוע הוא עושה זאת, והוא השיב שהוא חייב לעשות כן. סמוך לאחר מכן נשמעו דפיקות בדלת; המבקשת ביקשה לפתוח את הדלת אך כהן אסר עליה לעשות זאת. הטלפון של המנוחה צלצל, אך כהן לא רצה שהמבקשת תענה לטלפון. בשלב זה נטל כהן "חגורה של כלב" וכרך אותה סביב צוואר המנוחה ששכבה

על גבה ללא נוע. כהן נטל את הארנק של המנוחה, מסר אותו למבקשת וביקש שתמסור את הכסף לאביו. המנוחה מתה מחניקה. למחרת היום התקשר כהן למגן דוד אדום והזמין אמבולנס לדירת המנוחה.

3.

בני הזוג הועמדו לדין בגין הרצח. המשפט של כהן הופרד מההליכים של המבקשת. המבקשת זוכתה במשפטה מעבירת רצח, אך הורשעה בסיוע לרצח. נגזרו עליה 12 שנות מאסר בפועל, בנוסף למאסר על תנאי. במשפטו הגיע כהן להסדר טיעון והודה ברצח.

4.

ערעורה של המבקשת על הכרעת הדין נדחה; ערעורה בעניין גזר הדין התקבל ועונש המאסר שהוטל עליה הופחת מ-12 שנות מאסר בפועל ל-9.5 שנות מאסר בפועל. בית המשפט עמד על כך שלפי הפסיקה די להראות כי הסיוע היה מסוגל לעזור להגשמת המטרה העיקרית, וכי לצורך הוכחת היסוד הנפשי יש להראות כי לנאשמים הייתה מטרה לסייע לעבירה העיקרית, או לכל הפחות כי הלה צפה

ברמה של קרבה לוודאות את האפשרות שהתנהגותו תסייע לביצוע העבירה העיקרית. עוד עמד בית המשפט על כך כי סיוע לדבר עבירה יכול, לפי הפסיקה, להיות גם סיוע

בדרך של מחדל . בית המשפט עמד על כך שבשלב בו הבחינה המבקשת בחניקה הראשונה הייתה המנוחה בחיים. המוות נגרם בחניקה השנייה והמבקשת הייתה מודעת לחניקה זו. בפן העובדתי ולאור הממצאים שנקבעו נוכחותה של המבקשת חיזקה את כוחו של כהן, בית המשפט נמנע מלהביע עמדה בשאלה אם יש מקום לעשות שימוש בחזקה עובדתית לפיה הנוכחות עצמה, בנסיבות מתאימות, מהווה ראיה לכאורה לאשמה. בית המשפט קבע על סמך שורה של ראיות, רובן נסיבתיות, כי התקיים במבקשת היסוד הנפשי.

5.

הטענות העיקריות בבקשה לדיון נוסף הן כי בית משפט זה קבע בפסק הדין הלכות חדשות בעניין סיוע במחדל, הן בעניין היסוד העובדתי הדרוש להרשעה בסיוע במחדל, הן בעניין מקור החובה לפעול הדרוש להרשעה בסיוע במחדל. לטענת המבקשת, "עומק נוכחותה" של המבקשת באירוע הרצח היה פחות בהרבה מעומק הנוכחות של אחרים שהורשעו בסיוע במחדל בפסקי דין אחרים (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 187, 221 (2002) (להלן: פסק דין ויצמן ); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011)). לפי הטענה, שתיקת נוסע ברכב שבו פגע הנהג באדם והפקירו "כמוה כחיזוק ידיים מובהק לנהג, ומשכך – סיוע". זאת, בניגוד לשתיקת המבקשת לנוכח עבירת הרצח המחושבת שהתרחשה בפניה, שבגינה יש מקום להרשיעה לפי הטענה בעבירת אי מניעת פשע, אך לא בסיוע לעבירה העיקרית.

בעניין מקור החובה לפעול טוענים באי כוח המבקשת, כי בית משפט זה הסתפק בפסק הדין בהצבעה על הקשר המוקדם בין המבקשת למנוחה כדי להציגה כמסייעת, ובכך נעזר במבחן צר ביותר החורג מההלכה המקובלת בעניין מקור החובה לפעול.

נוכח כל האמור לעיל, טענו באי כוח המבקשת כי בית משפט זה צמצם את היסוד העובדתי הדרוש לשם הרשעה בסיוע במחדל והרחיב במידה ניכרת את מקור החובה שבו ניתן להסתפק לשם הרשעה בסיוע במחדל.

6.

דין הבקשה להידחות. ההלכות שלטענת באי כוח המבקשת נקבעו בפסק הדין – לא נקבעו בו. בנושא היסוד העובדתי, בדחיית ערעור המבקשת על הרשעתה לא התבסס בית משפט זה אך על מחדליה של המבקשת במענה לדפיקה בדלת או לטלפון. בדיון בפסק הדין בעניין היסוד העובדתי צוין בבירור, בנוסף לאלה, כי "בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי [המבקשת], בעצם נוכחותה במקום בלא שפעלה לסייע למנוחה,

חיזקה את רוחו של כהן . זאת, על סמך ממצאים שקבע הנוגעים לטיב מערכת היחסים בין השניים"

( שם , פסקה 29; ההדגשה הוספה – מ"נ). בכך נשמטת הקרקע מתחת להבחנה שניסו באי כוח המבקשת ליצור בין פסקי הדין בעניין הפקרה אחרי פגיעה, בהם נקבע כי הנוסע חיזק את רוחו של מבצע העבירה העיקרית ולכן סייע לביצועה, לבין "שתיקת המבקשת לנוכח עבירת הרצח המחושבת שהתרחשה בפניה". באי כוח המבקשת עצמם טוענים במקום אחר בבקשה כי "נוכחות ואי מניעת הפשע ישמשו כבסיס להרשעה בסיוע רק ככל שהתנהגות החדל מבטאת שותפות וקרבה לעבירה עד כדי 'חיזוק ידיים'" (פסקה 59 לנימוקי הבקשה; באי כוח המבקשת מפנים לעניין זה למרים גור-אריה "חובה פלילית למנוע פשע – אימתי מוצדקת"

מחקרי משפט יז 335, 381 (2002)). ואכן, בפסק דין

ויצמן

עצמו נדחה הערעור על הרשעת המערערות שם, תוך קביעה שהן לא ביצעו פעולה אקטיבית ברכב שבו פגע הנהג בשוטר וברח, אלא רק שתקו; אלא שבנסיבות העניין שם שתיקתן חיזקה את ידיו של המבצע העיקרי: "השאלה הנשאלת היא אם שתיקתן [של המערערות שם] – בנסיבות העניין – ניחנה בסגולה של חיזוק רוחו [של המבצע העיקרי שם]" (עמוד 236). ראו גם יעקב קדמי

על הדין בפלילים חלק ראשון: חלק מקדמי וחלק א': כללי 472 (מהדורה חדשה 2012). באי כוח המבקשת לא הצליחו בניסיונם להצביע על הלכה חדשה וסותרת בעניין היסוד העובדתי הדרוש לסיוע במחדל המצדיקה דיון נוסף. עיון בפסק הדין מעלה כי יושמו בו הלכות קודמות על

העובדות

שנקבעו.

7.

את טענת באי כוח המבקשת לפיה נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה בעניין מקור החובה לפעול, יש לדחות מהטעם הפשוט שנקבע מפורשות בפסק הדין כי אין צורך להידרש לסוגיה זו (פסקה 25 לפסק הדין). "משלא פסק בית המשפט בשאלה זו, פשוט וברור הוא שלא נקבעה

הלכה

חדשה בעניין זה שעשויה להצדיק לקיים דיון נוסף" (החלטתי ב-דנ"א 3554/13

פלוני נ' מדינת ישראל (2.7.2013)). זאת ועוד: בית משפט זה נימק את המסקנה שאין צורך להידרש לסוגיית החובה לפעול, בין היתר, בכך ש"באי כוחה של [המבקשת] לא העלו לפנינו כל טענה לפיה

לא הוטלה

חובה כלשהי על המערערת לפעול בעת ביצוע הרצח..." ( שם , פסקה 25).

המבקשת לא טענה בעניין העדר חובה לפעול במסגרת הערעור הפלילי, ובקשה לדיון נוסף אינה בגדר "מקצה שיפורים" לערעור שנדחה.

8.

אחרון, טוענים באי כוח המבקשת שבפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בעניין זקיפת שתיקת נאשם במשפט לחובתו, בנסיבות שבהן הוא טוען ששתק עקב חשש להפללת אדם שעמו יש לו יחסים קרובים. נטען כי על-פי ההלכה שנקבעה בעבר בבית משפט זה, החשש להפללת אדם שיש לנאשם יחסים מיוחדים עמו יכול להוות הסבר סביר לשתיקתו במשפט, המוביל למסקנה שאין לזקוף לחובתו את שתיקתו (ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 197 (1984); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל

(28.5.2007); רע"פ 4142/04 מילשטיין

נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד סב(1) 378 (2006) ועוד)).

9.

לטעמי עיון בדברי בית המשפט בפסקה 37 של פסק הדין בעניין שתיקת המבקשת בעדותה בבית המשפט אינו מעלה כי השתיקה היוותה נדבך חיוני למסקנה אלא תוספת לחומר הראיות שתואר. על כן איני רואה צורך להרחיב בעניין משמעות שתיקתה של המבקשת, אך אומר בקצרה כי לדעתי גם כאן לא נקבעה הלכה חדשה.

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית.