דנ"פ 357/10פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני עתירה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1021/07, שניתן מפי השופט ח' מלצר אליו הצטרפו בהסכמה השופטים א' פרוקצ'יה ו ס' ג'ובראן .

העותר הועמד לדין

בבית משפט השלום לנוער בתל אביב יפו בגין עבירה של גרימת נזק לרכוש. העותר הודה בעבירה שיוחסה לו, וכן הודה הוא בביצוע שורה ארוכה של עבירות, בגינן היו תלויים ועומדים נגדו תיקים נוספים. במסגרתם של תיקים אלה, הואשם העותר בעבירות רבות של אלימות ושל רכוש, שבוצעו על ידו במשך כשנה וחצי, בהיותו נער כבן חמש-עשרה ושש עשרה.

2.

לבקשתו של בית משפט השלום לנוער, הגיש שירות המבחן לנוער ארבעה תסקירים בעניינו של העותר, שנערכו כולם במהלך שנת 2004. בשלושת התסקירים הראשונים צוין, בין השאר, כי העותר הביע חרטה כנה ביחס לעבירות שיוחסו לו, כי החל בקיום פגישות עם שירות המבחן באופן סדיר וכי הומלץ להפנותו למעון "נווה חורש" (להלן: המעון ). בתסקיר הרביעי, שנערך לאחר שובו של עותר מן המעון, ציין שירות המבחן כי העותר משתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן, וכי מזה כשנה ושלושה חודשים לא נפתחו נגדו תיקים פליליים חדשים. על כן הומלץ להסתפק בהעמדת העותר לפיקוח שירות המבחן למשך שנה, להטיל עליו 100 שעות פעילות לתועלת הציבור, להטיל עליו תשלום פיצוי לקורבנותיו, להחתימו על התחייבות כספית, ולהטיל עליו עונש מותנה של שלילת הזכות לקבל רישיון נהיגה או להחזיקו – כל זאת ללא הרשעה. בהסתמך על המלצה זו, החליט בית משפט השלום לנוער בגמר דין להימנע מהרשעת העותר, ולנקוט כלפיו בדרכי הטיפול שהומלצו על ידי שירות המבחן בתסקיר הרביעי.

3.

המדינה ערערה על גמר הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורה טענה המדינה כי חומרתן של העבירות שביצע המבקש כמו גם ריבוין, חייבו את הרשעתו של העותר וכן את הטלתם של עונש מאסר על תנאי ופסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, נוסף על דרכי הטיפול עליהם ציווה בית המשפט המחוזי. לקראת הדיון בערעור, הגיש שירות המבחן לנוער לבית המשפט המחוזי תסקיר נוסף בעניינו של העותר (להלן: התסקיר החמישי ), במסגרתו צוין כי במהלך השנתיים שחלפו מאז הוגש התסקיר הרביעי, חלו שינויים רבים לרעה, שיש בהם כדי להפוך את ההמלצה שבתסקיר זה לבלתי רלבנטית. בין השאר צוין כי בפרק הזמן הנדון, שיתף העותר פעולה עם שירות המבחן באופן חלקי בלבד, החסיר מפגשים רבים וסירב לשתף פעולה בתוכניות שהוצעו לו; כי הוריו של העותר פנו פעמים רבות לשירות המבחן והביעו את חששם כי העותר חבר לחברה בעייתית; וכי נתקבלו דיווחים מתושבים בשכונת מגורי העותר שהחשידו אותו בהתנהגויות פליליות. בנוסף, הדגיש שירות המבחן כי מאז גמר הדין, דווח לו על פתיחתם של ארבעה תיקים פליליים, שכולם טרם הבשילו לכדי כתב אישום, ואשר עניינם בחשד להדחה בחקירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת נכס החשוד כגנוב וחשד לשוד. לאור האמור, הגיע שירות המבחן לכלל מסקנה כי העותר לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, ועל כן ההמלצה שניתנה לגביו מלכתחילה אינה רלבנטית.

4.

בית המשפט המחוזי לנוער (כבוד השופטים ז' המר , ב' אופיר תום ו י' שיצר ) קיבל את ערעור המדינה והרשיע את העותר בכל העבירות בהן הודה. נפסק כי מלכתחילה, לא היה בארבעת התסקירים הראשונים שנערכו לעותר כדי ללמד על רצון עז שלו לשנות את אורחות חייו ולהשתקם, ואולם בכל מקרה, נוכח הנסיבות שנתבררו במועד מתן פסק הדין, ובפרט נוכח האמור בתסקיר החמישי, הרי ששיקולי ההרתעה, המניעה והתגמול, עולים במשקלם על השיקול השיקומי. בית המשפט המחוזי מצא חומרה מיוחדת בארבעת התיקים הפתוחים בעניינו של העותר, שהיוו נדבך חשוב במסקנת שירות המבחן כי אין מקום להמלצה טיפולית בעניין העותר. לאור האמור נגזרו על העותר עונש של פסילה מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה למשך ארבע שנים, מאסר על תנאי בן ששה חודשים, אם יורשע בביצוע עבירה מסוג עוון או של שנת מאסר אם יורשע בביצוע עבירה מסוג פשע במהלך תקופה של שלוש שנים ממועד פסק הדין. עוד נקבע כי צו המבחן וצו השירות לתועלת הציבור יעמדו בעינם, בעוד שיתר דרכי הטיפול שנקבעו – יבוטלו.

5.

העותר הגיש לבית משפט זה בקשת רשות לערער על פסד דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט נעתר לבקשה והחליט ליתן רשות לערער בשאלה: האם רשאי שירות המבחן להתייחס בתסקיר הנערך לקראת גזירת דינו של נאשם, לקיומם של תיקי חקירה פתוחים ה מ מתינים ל ב ירור ד ין, לרבות תיקים שהוגש בהם כתב אישום (להלן: תיקי מב"ד ), ואם כן – האם יכול בית המשפט להידרש לנתונים אלה במסגרת גזר הדין?

בית המשפט ביקש את התייחסות שירות המבחן לסוגיה, והוגשו ניירות עמדה נפרדים של שירות המבחן למבוגרים ושל שירות המבחן לנוער. בנוסף, ניתנה לצדדים הזדמנות להגיב על ניירות עמדה אלה.

6.

בית המשפט העליון דחה את הערעור פה אחד בפסק דין מקיף ומפורט. בית המשפט עמד על קיומה של סמכות חוקית למסור מידע לשירות המבחן ולבית המשפט בדבר תיקי מב"ד; או אז נפנה לבחון אם ראוי – באיזון בין מכלול האינטרסים הרלבנטיים – כי בתסקירי שירות המבחן תמצא התייחסות לתיקי מב"ד. בית המשפט פסק לעניין זה כי המידע הכלול בתיקי מב"ד הוא בעל חשיבות רבה לשירות המבחן בכלל ולשירות המבחן לנוער בפרט; כי למרות שמדובר בנתונים לא ודאיים, הרי שהם אינם שונים באופן עקרוני מנתונים לא ודאיים אחרים הנכללים בתסקיר הנמסר לקראת גזירת דינו של נאשם, אשר אין חולק על האפשרות להכלילם; וכי סנגורים עושים כדבר שבשגרה שימוש במידע אודות העדר קיומם של תיקי מב"ד, כראיה לכך שנאשם חזר למוטב. הודגש כי חתירתו של קצין המבחן לתאר נאמנה את נסיבותיו האישיות של הנאשם או להעריך באופן מיטבי את סיכויי שיקומו, נסמכת ממילא על מידע שהיה יכול, בנסיבות אחרות, להיחשב ל"בלתי קביל". הפתרון לקושי אינו מצוי בהטלת איסור פסיקתי על הכללת המידע בתסקיר, אלא בהנחיית שירותי המבחן לעשות שימוש זהיר במידע מסוג זה. לאור האמור נפסק כי שירות המבחן רשאי, במסגרת התסקיר שהוא מגיש לבית המשפט לקראת גזר דינו של נאשם, להידרש לנתונים ביחס לתיקי מב"ד, וכי מדובר במידע קביל ורלבנטי לצורך עריכת תסקיר המבחן. עם זאת הודגש כי שירות המבחן צריך להיות ער לבעייתיות שבשימוש בנתונים בעניין תיקי מב"ד: עליו לבחון בזהירות את הנתונים והם יוצגו בפני בית המשפט רק אם לסברת קצין המבחן מדובר בנתון רלבנטי להצגת מלוא התמונה ביחס לנאשם, שאז יתקיים התנאי כי "הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון" (סעיף י' לתוספת הראשונה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981). לבסוף נפסק כי בית המשפט רשאי בשלב גזירת הדין, להידרש – באופן זהיר ומושכל – לנתונים בתסקיר הנוגעים לתיקי מב"ד.

7.

העותר סבור כי ההלכה שנפסקה ברע"פ 1021/07 היא הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה וחידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף, ומכאן העתירה שלפנינו. העותר טוען, בין השאר, כי פסק הדין שינה הלכה מושרשת בפסיקת בית המשפט העליון לפיה בגדרי ענישה אין מקום לאזכור מב"דים; כי מתן האפשרות לשירות המבחן להתייחס במסגרת תסקיריו לתיקי מב"ד פוגע פגיעה חמורה בחזקת החפות העומדת לנאשם גם ביחס לתיקים שדינו בהם לא הוכרע; וכי חזקת החפות היא בבחינת זכות יסוד חוקתית, שניתן לפגוע בה רק בהסדר מפורש בחוק, ואולם סעיף 37 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כך נטען, אינו כולל הרשאה מפורשת לפיה יכול קצין המבחן להעביר מידע על משפטים וחקירות תלויים ועומדים. העותר יוצא כנגד התוצאה לפיה בעוד שנאסר על התביעה, בשלב הטיעונים לעונש, להציג לבית המשפט מידע בדבר תיקי מב"ד, רשאי שירות המבחן להתחשב במידע זה בהמלצתו לעניין העונש ואף להעביר את המידע אודות תיקים אלה לבית המשפט. לבסוף טוען העותר כי בהיבט המעשי, עלול פסק הדין לגרום נזק חמור למוסד קציני המבחן, שכן הצבת שירות המבחן בעמדה של מקטרג גדול יותר על הנאשם מאשר התביעה, תביא לאבדן אמון הנאשמים במוסד זה ולאי שיתוף פעולה עימו.

המדינה, בתגובתה המפורטת, מתנגדת לעתירה וסבורה כי המקרה אינו עומד בתנאים שנקבעו לעריכתו של דיון נוסף, כפי שנקבעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובפסיקת בית משפט זה.

8.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. אכן, אין חולק כי בפסק הדין נשוא העתירה, נדונה שאלה משפטית שטרם זכתה לבירור מקיף בפסיקת בית משפט זה. מטעם זה ניתנה רשות הערעור בסוגיה. לאחר דיון, נפסק באופן ברור כי שירות המבחן רשאי להתייחס, בתסקיר שנערך מטעמו לקראת גזירת דינו של נאשם, לקיומם של תיקי מב"ד, וכי בית המשפט רשאי להידרש לנתונים אלה במסגרת גזר דינו. ואולם, בעצם קביעתה של הלכה זו אין די כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. כבר נפסק, לא אחת, כי "הלכות באות ומחדשות ויש וסוגיה פלונית עולה לראשונה בבית המשפט. אולם, מעולם לא קיבלנו את התיזה כי כל אימת והלכה פלונית היא בגדר פסיקה ראשונה מסוגה עליה גם לעבור מניה וביה תהליך של דיון נוסף. לו היינו נוהגים כך היינו מקיימים כל שנה דיונים נוספים לעשרותיהם והופכים את הדיון הנוסף, במקום הליך יוצא דופן, להליך מן השורה..." (דנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.8.1994)). בית משפט זה יורה על קיומו של דיון נוסף רק במקרים נדירים "כאשר קיים צורך ממשי ומיידי בתיקונה או בבחינתה החוזרת של הלכה חדשה, חשובה או קשה, שנפסק בבית המשפט העליון, וכאשר ברור כי הצורך האמור גובר על הצורך הנגדי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של משאביו השיפוטיים המוגבלים של בית המשפט (דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע (טרם פורסם, 17.3.2004)) .

פסק הדין נשוא העתירה אינו סוטה מהלכות קודמות שנפסקו ואף לא עומד בסתירה להן. בית המשפט היה ער להלכות אליהן מפנה העותר, אך בא לכלל מסקנה כי השאלה שנדונה טרם זכתה לבירור מקיף וממצה, ומשכך – ערך את הדיון הנדרש. פסק הדין ניתן פה אחד, לאחר דיון מפורט ומעמיק, תוך שבית המשפט שוקל את מלוא השיקולים הרלבנטיים הדרושים להכרעה, לרבות הבעייתיות העולה מחשיפת בית המשפט למידע בדבר תיקי המב"ד והפגיעה האפשרית בחזקת חפותו של הנאשם. בית המשפט נדרש גם לניירות עמדה שהוגשו מטעם שירות המבחן למבוגרים ולנוער. התוצאה אליה הגיע בית המשפט מאוזנת, מנומקת, וכוללת הנחייה מפורטת – המופנית הן לשירות המבחן הן לבתי המשפט – בדבר כללי הזהירות שעליהם לנקוט בבואם להידרש לנתונים בדבר תיקי מב"ד במסגרת גזירת הדין. בהתחשב בכך שהנתונים בדבר תיקי מב"ד "אינם אלא נדבך אחד מיני רבים בבסיס ההמלצה הטיפולית שבתסקיר, וההמלצה אינה אלא נדבך אחד ממכלול השיקולים שעל בית המשפט לשוקלם בהטלת העונש" (פסקה 27 לפסק הדין), סבורני כי ההלכה שנפסקה אינה מביאה לפגיעה הקשה הנטענת בחזקת החפות.

התוצאה היא שלא מצאתי עילה לקיים דיון נוסף בפסק הדין ומשכך – העתירה

נדחית.