דנ"פ 3846/08 חאזם רשק נ. מדינת ישראל

העותר ואחרים הורשעו בעבירות חמורות הקשורות במעשי שוד בחבורה של הומוסקסואלים בתל-אביב. הרשעה זו באה בעקבות הודאה בעובדות כתב אישום מתוקן. בית המשפט המחוזי גזר על העותר עונש של 48 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננים. הוגשו ערעורים על חומרת העונש ומנגד – על קולתו, ובית המשפט העליון החליט להחמיר בעונש, כאשר עונשו של העותר הועמד על 6 שנים. העותר מבקש לקיים בעניינו דיון נוסף וטענתו היא בעניין אחד: כי בית המשפט ייחס לו נוכחות ומעורבות במעשה התקיפה של הקורבן באישום השני – תקיפה שהגיעה עד כדי כריתת אוזן. המבקש סבור כי כתב האישום אינו מלמד על נוכחותו בזמן שבוצע מעשה אלימות זה.

בית המשפט העליון התייחס בפסק-דינו לטענת העותר בעניין זה, וכך כתב:

בטרם נעסוק בערעורים כנגד העונש לגופם, ראינו צורך לסלק מעלינו את אחת הטענות אותה העלה רשק באמצעות בא-כוחו, עו"ד אברהים שלבי. נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הניח שרשק נכח בעת תקיפתו של הקורבן בו עוסק האישום השני, הואיל והוא המתין לחבריו במקום אחר. על טענה זו כל שנוכל לומר הוא כי היא תמוהה בעינינו, הואיל ואם רשק לא נכח בתקיפה, הוא היה מתנגד להרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, במיוחד נוכח טענת בא-כוחו בפנינו, כי רשק לא צפה שהשוד ילבש ממדים כה אלימים. ואם תאמר כי ההודיה כוונה לאלימות המלווה כל עבירת שוד ולא לפגיעה באוזנו של הקורבן, הוספנו ותהינו כיצד מתיישב הדבר עם הודאתו של רשק באמור בסופו של סעיף 3 של "כתב האישום המתוקן בשנית", ממנו עולה כי רשק ראה עצמו כנושא באחריות בפלילים גם לכריתת האוזן של הקורבן (" כתוצאה מתקיפת הנאשמים נגרמו למתלונן חבלות חמורות בגופו, ובהן חוסר של שליש תחתון של האוזן השמאלית, המטומות בראשו ופגיעה באף ". נוכח האמור, דעתנו היא כי הודיית רשק בעובדות כמוה כאישור לכך שהוא נכח בזירה, ואף השתתף בתקיפת הקורבן.

בדבריו אלה של בית המשפט העליון לא נקבעה כל הלכה, וכך גם ביתר חלקיו של פסק-הדין. לפיכך, לא קמה במקרה זה עילה לקיום דיון נוסף על-פי הכללים המנויים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

העתירה לדיון נוסף נדחית אפוא.