דנ"פ 3984/11 לירון פיניאן נ. מדינת ישראל

1.

בפנינו שתי בקשות לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' א' לוי, ע' ארבל וע' פוגלמן ) שדחה את ערעור המבקשים על הרשעתם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש.

2.

במהלך בילוי במועדון בעיר אילת הכירה המתלוננת את אחד המבקשים (להלן: פחימה ) והלה הזמין אותה לשתות משקאות אלכוהוליים. לאחר שחשה ברע והכרתה התערפלה ביקשה המתלוננת לשוב לביתה ופחימה הציע לה כי יזמין עבורה מונית. פחימה הצטרף למתלוננת במונית, אך במהלך הנסיעה ביקש מהנהג שיסיע אותם ליחידת דיור שחלק עם שלושה שותפים ולא לבית המתלוננת. שם, ניצל פחימה את מצבה של המתלוננת שלא חשה בטוב ולא יכלה להתנגד למעשיו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בהמשך, המבקש 2 (להלן: פיניאן ), שותפו של פחימה ליחידת הדיור, נכנס לחדר השינה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בה בשעה שפחימה החדיר את איבר מינו לפיה. המתלוננת, אשר איבדה את הכרתה מספר פעמים במהלך מעשיהם של המבקשים, התעוררה בשלב מסוים וברחה מדירתם של המבקשים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם וגזר על פחימה תשע שנות מאסר בפועל ועל פיניאן שש שנות מאסר בפועל. בנוסף, נגזר על שני המבקשים עונש של מאסר על תנאי והם חויבו בתשלום פיצוי למתלוננת.

3.

פסק דינו של בית המשפט העליון (להלן: פסק הדין ) בחן את טענות המבקשים בערעור, וקבע כי הן משיגות על ממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין קובע כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ומקרה זה אינו נכלל במסגרת החריגים המקובלים לכלל זה בפסיקה. חרף זאת, בחן בית המשפט העליון את הראיות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי וקבע כי ראיות אלו חייבו את התוצאה המרשיעה.

4.

בבקשתם לדיון נוסף טוענים המבקשים כי פסק הדין מתעלם מחוסר יכולתם לאתר את אי-הסכמת המתלוננת לקיום יחסי המין. פחימה תולה את חוסר יכולתו בעובדה ששתה אלכוהול באותו ערב ופיניאן תולה זאת באווירה המתירנית שנוצרה בדירה בעקבות מודעות כלל הנוכחים לכך שפחימה מקיים יחסי מין עם המתלוננת. עוד טוענים המבקשים כי החלת עבירת האינוס במצבים שבהם נפגע או נפגעת העבירה מצויים בגילופין דורשת זהירות רבה נוכח הקושי האובייקטיבי בזיהוי ברור של רצון הקורבן והסכמתו. לבסוף, מעלים המבקשים השגות שונות על קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין שלא הוכחו לטעמם כדבעי. המשיבה מצידה טוענת כי בפסק הדין לא נפסקה כל הלכה חדשה ולכן אין כל עילה לדיון נוסף.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע באילו מקרים רשאי בית המשפט העליון להיענות לבקשה לדיון נוסף. התנאי היסודי והבסיסי המשותף לכל המקרים הוא כי נפסקה בפסק הדין נשוא הבקשה הלכה חדשה. במקרה זה, המבקשים כלל לא טוענים שנפסקה הלכה חדשה, ובצדק, שהרי פסק דינו של בית המשפט העליון נסב רובו ככולו אודות טענותיהם העובדתיות. עניינם של המבקשים זכה, אפוא, לדיון ממצה בשתי ערכאות שונות ועל אף שהם אינם משלימים עם מסקנות פסקי הדין, אין מקום ואין הצדקה לדיון נוסף בנושא.

סוף דבר, הבקשה נדחית.