דנ"פ 4167/98 יעקב ליזרוביץ נ. מדינת ישראל

1.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 16.6.98, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' גולדברג, י' קדמי ו-י' אנגלרד.

2.העותר הואשם והורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, יבוא סם מסוכן, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. נדבך מרכזי בהרשעתו של העותר היתה הודעה שמסר אדם בשם מאוריציוס זרבי (להלן: "זרבי"). הודעה זו נמסרה בחקירה באנגליה שעה שזרבי היה במאסר שם. בית המשפט המחוזי קיבל הודעה זו כעדות במשפט, על יסוד סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- (להלן: "פקודת הראיות"). כך, שכן הגיע הוא למסקנה כי זרבי מסרב להעיד הן באנגליה (במסגרת חיקור דין) והן בארץ, על רקע של איום על חייו.

3.העותר (יחד עם אחרים שעניינם אינו מונח בפני) ערער לבית משפט זה. טענתו היתה, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי משקיבל את הודעתו של זרבי בחקירה באנגליה, כעדות במשפט על פי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. בית משפט זה, בפסק דינו מיום 16.6.98 דחה, בין היתר, את ערעורו של העותר, תוך שהוא דוחה הטענה לעניין קבילות הודעתו של זרבי.

4.בקבלת הודעתו של זרבי הסתמך בית המשפט המחוזי, וגם בית משפט זה, בעיקר על עדותו של איש משטרה אנגלי, שנפגש עם זרבי באנגליה בקשר למסירת עדותו. מעדות זו עלה, כי סירובו של זרבי להעיד נעוץ היה בכך "שהוא יודע שאם יעיד בבית משפט זה או בישראל הוא יהרג... הוא [זרבי] אמר לי שאנשים שיש להם עניין במשפט שלי הם אנשים בעלי כוח ולפי דעתי הוא חש שאם ימסור עדות הם יגרמו לו לההרג". בא כוח העותר טען כי המדובר אך בתחושה פנימית של זרבי ולא בשל נסיבות חיצוניות המצביעות על פחד אובייקטיבי או אמצעי פסול. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי האמור לפיו זרבי יודע את אשר צפוי לו מספיקה בנסיבות העניין כדי ללמד במידת השכנוע הדרושה, כי זרבי הועמד על ידי גורם חיצוני בפני סיכון ממשי לחייו אם יעיד.

5.טענה אחרת שטען העותר בערעורו כנגד קבילות ההודעה האמורה, היא כי בית המשפט נתן משקל כאילו הוכח אמצעי פסול, לעובדה שאותו זרבי לא הסכים להיחקר בארץ או באנגליה, כאשר בפועל אי היכולת לחוקרו באנגליה נבעה מסיבות הקשורות למערכת אכיפת הדין באנגליה וכלל לא לאמצעי פסול כזה או אחר, כמשמעו בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. גם טענה זו נדחתה בערכאה הראשונה ובערעור, שכן נקבע כי בשל האיום על זרבי לא היה הוא מעיד בכל מקרה, ללא קשר לשאלה אם ניתן היה אובייקטיבית לחקור אותו, אם לאו.

6.מכאן העתירה שבפני. טענות העותר מתרכזות אך בסוגיית קבילותה של הודעתו של זרבי. למעשה, חוזר העותר בפני על טענותיו בפני בית משפט זה ועיקרן אי ההוכחה במקרה זה במידה הדרושה, כי אכן אמצעי פסול עומד ביסוד סירובו של זרבי להעיד וכן כי לא היה מקום לסמוך על אי השתתפותו של זרבי בחיקור הדין, שכן הסירוב לא נבע מאמצעי פסול שהופעל עליו אלא בשל מניעה חוקית חיצונית. אליבא דעותר, אין לראות כל סירוב להעיד ככפיה שלא להעיד, או כאמצעי פסול, אלא רק סירוב שכנגדו עומדת סנקציה של המדינה. על כן, במקרה שבפני, לא ניתן היה אובייקטיבית לחייב את זרבי להעיד ועל כן אין לראות בסירובו, כשלעצמו, משום ראיה לקיומו של אמצעי פסול. טוען העותר, כי אין די בפחד סובייקטיבי של אדם מלהעיד בכדי לקיים את דרישת ההוכחה של האמצעי הפסול שבסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. על כן, כך נטען בפני, לא התקיימה במקרה זה אף לא תשתית מינימלית להוכחה ישירה או נסיבתית, כי הופעל על זרבי אמצעי פסול.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. השאלה בדבר ההוכחה וסוג הראיות הנדרשות להוכחת קיומו של אמצעי פסול כמשמעה בסעיף 10א(ב), ומידת הראיות הדרושה כאמור, נדונו מספר פעמים בפני בית משפט זה (ראו: ע"פ 482/87 חקק נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(4) 397, 399-400; ע"פ 696/84 אלבז נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4) 330, 332-330; ע"פ 169/86 חסינה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 466, 470-471; ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(3) 669, 674-675, והשוו: ע"פ 2251/90 חג' יחיא נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 221, 231, 243). עיון בפסקי דין אלה, כמו גם בפסק הדין נשוא העתירה שבפני, אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. הן בית המשפט המחוזי והן בית משפט זה קבעו, כי הוכח בנסיבות המקרה קיומו של אמצעי פסול, על פי אמות המידה הראייתיות הנוהגות לעניין זה. על יסוד זה גם נקבע, כי לו היה מתאפשר חיקור דין, עדיין לא היה מעיד מוסר ההודעה. הטענות כנגד קביעות אלו נדונו בפני בית משפט זה בערעור ואין בהן בפני אלא משום ערעור נוסף על פסק הדין, שאין בו משום עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. על כן, דין העתירה להידחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית.