דנ"פ 423/09 אורן אואזנה נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין בע"פ 7453/08 (השופטים א' גרוניס, א' חיות וח' מלצר), שבו הוחמר עונשו של המבקש ונקבע כי הוא יישא בעונש של מאסר בפועל לתקופה של 70 חודשים (במקום 52 חודשי מאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי). טענתו המרכזית של המבקש היא כי עניינו מצדיק דיון נוסף מכיוון שפסק הדין מנוגד להלכה שלפיה התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין תיעשה רק במקרים חריגים.

המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; ארבעה מקרים של התפרצות לבית מגורים; ארבעה מקרים של גניבה; החזקת מכשירי פריצה; היזק בזדון; קשירת קשר לביצוע פשע; הסתייעות ברכב לביצוע פשע; ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. יחד עם המבקש הורשעו שני נאשמים נוספים. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש מאסר לתקופה של 48 חדשים והפעיל בנוסף עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו – מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, כך שעונש המאסר הכולל שנגזר על המבקש עמד על 52 חדשים. בנוסף הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש עונשים של מאסר על תנאי, קנס, פיצוי ופסילת רישיון נהיגה. על שני הנאשמים האחרים גזר בית המשפט המחוזי עונשים קלים יותר. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון בטענה שבית המשפט המחוזי הקל בגזר דינו עם הנאשמים.

בית המשפט העליון קיבל כאמור את הערעור. בית המשפט הדגיש את הצורך בהחמרת הענישה בעבירות פריצה וגניבה מבתים, ואת חומרת המעשים של המבקש ושל יתר הנאשמים. הוא ציין כי "מדובר במשיבים, אשר ביצעו מספר רב של פריצות בתוך טווח זמנים קצר ביותר (3 ימים), דבר המעיד על שיטתיות ועל עזות מצח יוצאת דופן...". אשר למבקש עצמו הודגש כי מדובר באדם שהיה לו תפקיד מרכזי בארבעה מקרי התפרצות, וכי "הוא זה ששכר את הרכב ששימש לביצוע העבירות ואף נהג בו". עוד הוזכרו בפסק הדין המעשים החמורים הנוספים שבהם הורשע המבקש – נהיגתו הפרועה והמסוכנת בדרך ראשית, בצהרי היום, במהלך בריחתו מן השוטרים ותקיפת השוטר שניסה לעצור אותו, שגרמה לשבר בידו של השוטר. בית המשפט אף ציין את עברו הפלילי המכביד של המבקש הכולל הרשעה בעבירות אלימות. בית המשפט העליון, על דעת כל חברי ההרכב, קיבל אפוא את ערעור המדינה על גזר הדין והחמיר את עונשו של המבקש (וכן את עונשם של שני הנאשמים האחרים). בית המשפט העמיד את עונשו של המבקש על 70 חודשי מאסר, הכוללים את מלוא עונש המאסר-על-תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. את יתר רכיבי העונש השאיר בית המשפט העליון על כנם.

המבקש טוען כי יש לקיים דיון נוסף בעניינו. לטענתו פסק דינו של בית המשפט העליון עומד בסתירה להלכה כי אין להתערב בעונש למעט במקרים שבהם הוא חורג בצורה קיצונית מרף הענישה במקרים דומים, וכי אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם. לפיכך הוא סבור כי קמה עילה לקיים דיון נוסף בעניינו לפי התנאים שנקבעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ).

דין הבקשה להידחות. בית המשפט העליון בחן את הערעור ולאחר ששקל את השיקולים הרלוונטיים בעניין סבר כי בנסיבות המקרה יש מקום להחמיר את עונשו של הנאשם.

בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה, אף לא נסתרה הלכה ותיקה, ומשום כך אין עילה לקיום דיון נוסף מכוח הוראות סעיף 30(ב) לחוק.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.